יקב שאטו סיטראן נמצא בדרום אזור הו-מדוק, מערבית למארגו, בגדה השמאלית של נהר הז׳ירונד, מעוז הקברנה סוביניון של בורדו. האחוזה שבשטחה פועל היקב הוקמה כבר במאה ה-13 כמבצר, ושימשה לאחר מכן כאחוזת אצולה למרקיז דה דוניסאן. הטירה נותרה בידי משפחתו ב-600 השנים הבאות, עד שנרכשה ב-1832 על ידי משפחת קלוזל השאפתנית, שעיצבה את האחוזה והכרם מחדש.
כמו באזורי יין אירופאים רבים אחרים, שנות מלחמת העולם השנייה היו קשות, ובסיומן, ב-1945, העזובה שלטה בכל, ותעשיית היין הייתה בדעיכה תלולה. את המצב ניצלה בחוכמה משפחת מיאיי, משפחת אנשי עסקים אשר רכשו כרמים ואחוזות, וביניהן שטאו פאלמר, פישון ללאנד וסיטראן, שיפצו ושיקמו אותן בהמתנה להזדמנות למכור. בינתיים הם היו אלו שנטעו את כרמי סיטראן מחדש תוך הגדלה משמעותית של זן המרלו. בפרי השתמשו כ״נגוס״, כלומר כסוחרים (Negociants) המייצרים יין בדגש כמותי ללא חתימת יד יינן או זהות של טרואר ספציפי.
קרנו של אזור בורדו שהלכה ועלתה, ומחירי היין והאדמה איתה, סיפקו הזדמנויות מכירה למכביר, מה גם שאזור בורדו היה מאז ומתמיד קרקע פורייה לעסקאות מכירה של יקבים. בסופו של דבר סיטראן נמכרה ב-1986 לחברת האחזקות היפנית פוג׳ימוטו, שמיד החלה בעבודות בניה משלה. ב-97׳, שנות המשבר הכלכלי ביפן, סיטראן שוב עברה ידיים, הפעם לקבוצת טאייאן של ז׳אק מרלו, גם היא ״נגוסיאן״ גדול שמחזיק במספר גדול של אחוזות חשובות בבורדו.
עם מינויה של סלין ווילאר למובילת הדרך של השאטו נראה שהפעם הגיעה האחוזה סוף סוף לידיים יציבות שיאפשרו לכרם וליקב לקבל את תשומת הלב הראויה, וישכילו לספר את הסיפור הכובש של הטירה הזו. אחרי הכל, ל-1050 הדונם האלה של טרואר בורדולזי, לאדמת חלוקי נחל שנטועה בזני בורדו ומספקת ענבים משובחים, וליקב הזה, המשלב מסורת ייננות עתיקת יומין עם טכנולוגיה עדכנית - מגיע ליצור לעצמם שם ולחוות קצת נחת. ואכן כך קרה, והיינות של סיטראן מיקמו את עצמם במקום טוב באמצע, כאשר מחד הם מבטאים אופי בורדולזי מובהק ואיכות גבוהה, אך מאידך תג המחיר נותר שפוי ולא זינק למחיריהם של יקבי בורדו המפורסמים ביותר. אנחנו בצ'ירז, כאנשים שאוהבים לשתות בורדו ולא רק באירועים מיוחדים, מחפשים בדיוק את היקבים האלה שבשנים טובות מספקים תמורה נהדרת ואף מתיישנים מצוין.