הסיפור של דומיין רישו, היקב הנהדר מהכפר קייראן באזור הרון הדרומי, הוא סיפורו של הויניירון (כורם-יינן) מרסל רישו. בזכות כשרונו, שהיה מלווה בעשייה עקשנית, איכותית ועקבית על טרואר שלא נחשב גדול במיוחד, הצליח מרסל לעשות לכפרו שם. הוא גרם לכך שקייראן יעלה דרגה, כך שמסיווג של ׳קוט דו רון׳ גנרי הוא יוכר כקוט דו רון - וילאז׳ תוך אזכור שם הכפר, וב-2015 יהפוך לאפלסיון (קרו) בזכות עצמו.
מקומיות והשתרשות נשזרות בעלילה של רישו, באופן שיהודים נודדים שכמונו אוהבים, במיוחד אם הסוף הטוב של הסיפור מגיע בבקבוק כמו זה שלפניכם.
בתחילת המאה ה-19 כל הכרמים בכפר קייראן היו בבעלות שתי משפחות בלבד, מרגריט וקונסטנאן. אבי רישו, פועל כרמים פשוט מן הכפר וורקלוז, ומארי קונסטנאן, בת לאחת ממשפחות הכורמים, התאהבו ונישאו ב-1910. כנדוניה קיבלה מארי את ירושתה, חלקת כרם, ודומיין רישו הוקם. רצה הגורל, ומיד לאחר מכן גויס רישו למלחמה ממנה לא שב. האלמנה מארי עבדה במכס, ובמקביל טיפלה בכרם בן 60 דונם, שאת תוצרתו מכרה לקואופרטיב המקומי. בשנות ה-30 בנה, ראול, בגר ולקח את הכרם לידיו. אחיו הצעיר, גסטון, הפך לנגר, ובתורו גם הוא נישא לאשה מן הכפר, שהגיעה מצידה עם נדוניה של 150 דונם כרמים. את היבול מכרו לאותו הקואופרטיב, כפי שנהוג היה באותה תקופה, בה מרבית היין השולחני בצרפת יוצר בקואופרטיבים אזוריים. בכרם, משמעות הדבר הייתה ניהול חקלאי שמטרתו הייתה להגיע ליבולים גבוהים על חשבון איכות, ובסופו של דבר יין ללא חתימת יד של יינן, שאינו משקף את האדמה עליה גדל. יינות בסיסיים אלה רווחו באזור הרון הדרומי עד לאמצע שנות ה-80, לרבות אזורים ידועים יותר כמו שאטונף-דו-פאפ, ז׳יגונדאס או ואקייראס.

על הרקע הזה, קל להבין כמה מהפכני היה בנו של גסטון, מרסל רישו. הוא גדל בכרם וגילה בגיל צעיר מאד משיכה עזה לגפן וליקב. מילדותו עבד בכרמים של השכנים, במיוחד עם צוות הכורמים והייננים של הדומיין הקרוב רבאס-שראוין, ולמד מתוך סקרנות שלא היה לה קץ. ב-1947, בהיותו בן 17בלבד ולאחר שנשר מלימודיו בתיכון, ביקש מדודתו מארי לעבד את 140 הדונם שלה, ובגיבוי המקצועי של חבריו הייננים להפיק מהם יין. ״הרגשתי אנרגיה מיוחדת בכרם" סיפר מרסל בראיון שנתן בימים מאוחרים יותר. "ידעתי שהיין מקייראן יכול להיות הרבה יותר טוב, ושבכוחי לעשות זאת. למזלי דודתי אמרה לי כן״.
בתחילת שנות ה-80 פרש גסטון לגמלאות והעביר לרשותו של מרסל, בנו, עוד 200 דונם. בסופו של עשור זה מרסל החל לפנות לכיוון הטבעי, ליין שנעשה עם מינימום תוספים, הפעם בתמיכה של חברו מרסל לאפייר מבוז׳ולה, שהיה מחלוצי התנועה. עד מהרה הבין מרסל שרק פרי נקי ובריא יכול להוות חומר גלם ליין נטול תוספים וגופרית, ושעליו לשמור על האיזון באדמה על מנת לקבל ממנה פרי מיטבי. הוא הפסיק את השימוש בקוטלי עשבים ומזיקים, ובמהלך חלוצי עבר לחקלאות אורגנית. בכך, הפך מרסל למבשר של תנועה זו באזור הרון, וכאחת הדמויות המובילות בה אף הצליח לאחרונה להכניס מגבלות ריסוס בתוך אזור זה. כך למעשה חייב את כל הכרמים באזור שלא לעבור את רמת הריסוס הקבועה בכללים.
העלייה בתפוקה ובאיכות היין אפשרה למרסל לבנות לעצמו יקב ראוי, ובו אזור קבלת ענבים ומיונם, חדרי ציוד ותסיסה ומרכז טעימה למבקרים. ב-1999, לאחר שהבניה הושלמה, מרסל החל להפנות את הרווחים לרכישת חלקות ייחודיות יותר מאלו שעמדו עד אז לרשותו. כך למשל קנה את כרם ׳אברסקאד׳, חלקה בעלת אדמת חרסית שמספקת היום את הענבים ליין הגבוה של היקב.
מתחילת שנות ה-2000, כשברשותו כ-600 דונם חלקות וכרמים מסוגים שונים, בהם נטועים הזנים האדומים סירה, מורבדר, גרנאש, קונואז, סנסו וקריניאן, והלבנים ויונייה, רוסאן, מרסאן, גרנאש בלאן, בורבולנק וקלרט, עם יקב שהולם יינן בשיעור קומתו ועם ניסיון מצטבר רב, יכול היה מרסל להתחיל להתבטא באופן שיהפוך להיות ייחודי לו. הוא מפיק יינות מורכבים אך מעודנים, נגישים מאד, ומאוזנים להפליא.

״מבחינה ייננית אני מרגיש קרוב יותר ל׳קוט ד׳אור׳ בבורגון מאשר למיצוי הפרי המוגזם, הכבד, שרווח בדרום״ הוא אומר. דומיין רישו מתסיס פרי ממויין על פי איכות וזנים, שנקטף בבשלות אופטימלית. כל התסיסות מתרחשות באופן ספונטני עם שמרי בר במכלי בטון גדולים. היינות הלבנים מושרים על קליפותיהם לפני התסיסה.
בשנים האחרונות הצטרפו לדומיין קלייר, תומא ואדית, שלושת ילדיו של רישו. תחת שרביטו הם נוטלים חלק גדל והולך בעבודה, ומאפשרים לו לפעול לקידום היקב והכפר קייראן כולו.