מוסקדה הוא שמו של היין הלבן שנעשה בסמוך לעיר הנמל נאנט, המצויה בקצה המערבי ביותר של עמק הלואר בצרפת, קרוב לאוקיינוס האטלנטי. שם, באזור גשום וקריר יינות המוסקדה מופקים מענב הנקרא ׳מלון דה בורגון׳, שלעיתים מכנים בקצרה ׳מלון׳. אם כבר יצא לכם להכיר מקרוב את עולם היין הצרפתי, אולי שמתם לב שבמוסקדה יש משהו יוצא דופן. רוב האפלסיונים (אזורי יין מוגנים) נקראים על שמו של מקום גידול הענבים, כלומר אזור גאוגרפי. אך מוסקדה אינו אזור גיאוגרפי, לא שם של כפר ולא שמו של מחוז או נפה, כך שהשם ׳מוסקדה׳ חייב היה כנראה לציין תכונה כלשהי. בספרים ישנים נטען כי ליין ארומות של ׳מושק׳ או אפילו משהו ׳מוסקטי׳, אך למרבה הפליאה אין שום דבר פרחוני ושום ניחוח בשומתי המזכיר ריחות אנימליים. כך שעדיין לא ברור לגמרי כיצד זכה אזור היין ויינו המפורסם לשמו.

מוסקדה כיום הוא אחד השמות המפורסמים בעולם היין ויחד עם שבלי וסואבה אלו שלוש הבחירות הטבעיות ביותר ללוות פירות ים בכלל וצדפות בפרט. אך במשך שנים מוסקדה נתפס כיין זול ופשוט וזהו רק עשור או שניים שמוסקדה הפך ליקירם של סומליירים וחביבם של פודיז ברחבי העולם.

לא הרבה יודעים שהתנאים האקלימיים הגשומים והקרים מהווים איום כלכלי מידי שנה בשנה על כורמי האזור. בשש השנים האחרונות בארבעה בצירים היו פגיעות של קרה באפריל ומאי אשר גרמו לאובדן של 30%-70% מהיבול. ואם לא די בכך, הרי שמגדלים רבים נאלצו להשקיע מאות אלפי אירו בנרות ותנורי חימום בכרמים כדי למנוע את איבוד כל יבול הענבים של השנה.  

מלון דה בורגון נחשב לזן ניטראלי יחסית. הוא ניטע לראשונה באזור הקר והגשום של נאנט במאה ה-17, והפך לזן השולט בו אחרי שבשנת 1709 קרה קשה במיוחד חיסלה את הכרמים האחרים. במקור, המיץ זוקק לאו-דה-וי, משקה בעל אחוז אלכוהול גבוה שהיה חביב על הסוחרים ההולנדיים שעגנו בנאנט ומכרו אותו לצפון אירופה. כיין, למוסקדה נוצר מוניטין של יין שולחני פשוט עד סתמי, כזה שלא נהנה מביקוש רב מחוץ לכור מחצבתו. ב-1980 החלו יצרנים מקומיים לכוון לאיכות באמצעות פעולות כמו צמצום יבולים בכרם והתססה בחביות עץ אלון. בחלק מהמקרים אף נוספה עבודת ערבוב של השמרים העדינים, הליס (Lees), על מנת שיעניקו ליין נפח וגוף, וכן אנזימים טבעיים שמגנים על היין מחמצון ומאפשרים לו להתפתח ואפילו להתיישן. 

כאמור, עד לפני 20 שנה, רוב יינות המוסקדה נשלטו על ידי קואופרטיבים. הם ייצרו יינות תעשייתיים, גנריים וחסרי עומק ועניין מהזן המקומי מלון דה בורגון. למרות זאת, הקלילות שלו, המינרליות החדה והמחיר הנמוך שלו חיברו אותו כמו טום לג׳רי לפלטת פירות הים הצרפתית. מוסקדה הפך ליקיר מסעדות הביסטרו הפריזאיות ומסעדות הדגים, ולנקטר המועדף על כל חובב צדפות. בשנים האחרונות אזור מוסקדה עבר מהפכת איכות משמעותית מאד, וכיום יש לפחות עשרה יקבים באזור המציבים סטנדרטים אחרים; חקלאות אורגנית, בציר ידני, יבולים נמוכים יותר, והקפדה ייננית כדי להגיע לאיכות טובה יותר.

גם מול הסטנדרטים החדשים האלה העבודה של ז׳רום ברטודו (Jérôme Bretaudeau) היא במישור אחר לגמרי. ברטודו הוא אחד הייננים האיקונוקלסטיים ביותר הפועלים כיום. הוא אחד מכמה ייננים בודדים בצרפת כולה, צעירים, שאפתניים ומהפכנים, שלא רק יוצרים יינות איכותיים, אלא מנפצים תקרות זכוכית, ומשנים את תפיסות עולם של כל מה שידענו הן על הזנים והן על האזור שלהם. כאילו לא די בכך, ז׳רום עושה זאת באחד האזורים הפחות מבריקים של עולם היין הצרפתי, החבל המערבי ביותר של עמק הלואר, אזור מוסקדה. דווקא שם, קרוב לעיר נאנט, באזור שסובל מאקלים אוקייני קר וגשום, שענביו אינם מצליחים תמיד להגיע להבשלה, ושכמעט מידי שנה פגע אקלימי זה או אחר מאיים למוטט בו את החקלאים המקומיים. הוא מצליח לעשות את הבלתי אפשרי.

ז׳רום ברטודו מחזיק כיום 120 דונם בהם הוא מגדל לא פחות מעשרה זנים, חלקם ניסיוניים, חלקם בכלל לא מובן איך מצליחים להגיע לאיכות שכזו בתנאים אקלימיים שכאלו. שאיפתו היא לבטא יינות המייצגים את הטרואר שלהם, אך הוא מצליח שיהיו בו זמנית גם עם אופי ייחודי ויוצאי דופן.

ז׳רום, עם סקרנות בלתי נגמרת, עם חדשנות, כושר המצאה, חשיבה מחוץ לקופסא ובעיקר טונות של כישרון ועבודה קשה, הוא היום הקטר שמניע את האזור כולו, הוא הדירק ניפורט, הדידייה דאגנו, או האנג׳לו גאיה ​​של המוסקדה. איזור ששנים לא הצמיח דרדר, ופתאום דרך לו כוכב.  

שלושת המוסקדאים

ז׳רום ברטודו מוציא כיום שלושה יינות מוסקדה סינגולריים חוץ מיין המוסקדה הבסיסי והמקסים שמגיע מכל כרמי היקב. הראשון, ׳קלו דה פרייר׳ (Clos des Perrières) היושב על טרואר של גרניט אשר עובר הבגרה של לא פחות מ-30 חודש! על המשקעים העדינים שלו. השני – ׳קלו דה לה בוקינארדייר׳ – (Clos de la Bouquinardière) מכרם שנטוע על סלע יסוד געשי הקרוי גאברו (Gabbro) ואשר עובר הבגרה במכלי בטון ונירוסטה. והשלישי, יין הנקרא ׳גאיה׳ (Gaïa) על שם אמא-אדמה, הגדל אף הוא על סלע גאברו, אך מאידך, עובר הבגרה ארוכה מאד בביצי בטון ענקיות וייחודיות. המשקעים מועלים כל הזמן על ידי זרם פנימי בצורת מערבולת, והיין נהנה ממיקרו-חמצון מבוקר בשל נקבוביות החומר המורכב מאבן גיר וחימר.

גאברו הוא סלע יסוד שחודר לפני קרום האדמה ומתגבש באופן איטי ולא בהתפרצות, כך שבניגוד לבזלת, הגראנולציה שלו גדולה יותר ואוורירית פחות. למעשה, מעטים יודעים אבל רוב קרקעית האוקיינוס עשויה גאברו ורק במקומות שבהן ישנן התפרצויות געשיות נוצרת בזלת.

“גאיה” היא ממש אוצר אזורי בלום, שיגרום להרבה יינות מוסקדה להיראות כמו מים מינרליים. זהו מוסקדה יוצא דופן, שכותב דף חדש בהיסטוריה של האזור. הוא עשוי מלון דה בורגון שנבצר בהבשלה אופטימלית, שגדל על טרואר של גאברו. היין מבגיר בביצי בטון, כדי להזין את היין בעומק, במעט יותר גוף ובעושר ארומטי. גאיה מפגין אף פרחוני עם ניחוחות של פרי הדר מסוכר, חליטת תה ירוק ותווים הדריים, בעוד החך חושף אופי מינרלי, מלוח, וסיומת ארוכה מאד ומלאת רעננות.

בין אם זה ׳גאיה׳, ׳פרייר׳, ׳בוקינארדייר׳ או אפילו יין המוסקדה הבסיסי, כל היינות ממחישים בצורה מרהיבה את הפוטנציאל יוצא הדופן של זן ה׳מלון דה בורגון׳ וכמה גדול הוא יכול להיות כשהוא נעשה בהקפדה ובטוטאליות של יינן בשיעור קומתו של ז׳רום ברטודו.  

זנים מחוץ לקופסא

ז׳רום אכן נחשב לַקַּטָּר החשוב ביותר של אזור המוסקדה, אבל דווקא אלו יינותיו האחרים אשר משנים לחלוטין סדרי בראשית ואשר נחשבים לחדי קרן בכל רמה. קחו למשל את יין הפינו נואר ׳סטאטרה׳ שחובבי בורגון הגבוהים ביותר אוספים באדיקות, את ׳אורנאטה׳ העשוי על טהרת זן המרלו שאין סומלייה שלא יחשוב שזהו סנט אמיליון משובח, את יין ׳ז׳וסטיס׳ שהוא בלנד א-טיפוסי לחלוטין של שרדונה וסוואניין כמו שמקובל לעשות בחבל ה-Jura, או את יין ה׳מאסרסיון׳ שאינו אלא פינו גרי כתום מטורף. לכן, יחסית לאלו, יין ׳חמשת החושים׳ עוד יכול להיחשב לכאורה מיינסטרים, כי הוא בכל זאת מורכב מ-70% מהזן האדום החשוב וההיסטורי של הלואר – קברנה פרנק. 

ועדיין העובדה ש-30% הנוצרים הם מרלו, משל היה זה יין בגדה הימנית של בורדו הוא דבר חריג בלואר בכלל, על אחת כמה באזור מוסקדה, עם אקלימו הידוע דווקא כקר וגשום המתאים ליינות לבנים. המעניין הוא שאילו אינן נטיעות עכשוויות, אלא זה יותר מעשרים שנה דומיין דה בלוו מחזיק בכרמים של קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פרנק, כאילו הוא כבר ניחש את ההתחממות הגלובלית והבין שזנים אדומים עשויים לשחק לידיו. הזנים ניטעו בסלקציה מסאלית בתחילת שנות ה-2000 כך שאלו כרמים המניבים יבולים קטנים של ענבים איכותיים מלאי טעם אך עם תנאי האקלים שומרים על רעננות רבה ומרקם עדין ונטול טאנינים. באף מקבלים את כל הטיפוסיות של הקברנה פרנק עם גוונים ירקרקים אדומים פרחוניים אבל בחך אנחנו מקבלים את הנעימות הרכה והמפנקת של מרלו רך ועגול, בדיוק ההיפך מהסטריאוטיפ של הזן באזורים חמים. כשתחושו במרקם המעודן של היין תבינו מיד למה ז׳רום בחר ליין את השם ׳חמשת החושים׳…    

קלאסיקנים, חדשנים וחדי קרן

בכל אזור יין, ישנם שלושה סוגים של מובילי-דרך, המצעידים קדימה את האפלסיונים שלהם – קלאסיקנים, ייננים שמבטאים בקלאסיות את האזור שלהם, את המסורת המקומית, מדגישים את הטרואר בעידון ובאותנטיות מופתית. חדשנים – ייננים שמרגישים צורך ורצון לחדש, אם זה בדרך העשייה או באופי האזורי. הם מעדכנים את הפרוטוקול ומאפשרים ביטוי של גוונים חדשים, אפשרויות חדשות, אך כל זאת, תוך כדי פעולה בתוך הקופסא. ואז מידי פעם ישנם אזורים שהתברכו בחדי-קרן, באנשים כמו ז׳רום שמעבר ליינות שהוא מייצר, המייצגים נאמנה את הייחודיות האזורית, הם גם נהנים לפעול מחוץ לקופסא, לאפשר דברים שאינם בנמצא. במקרה של ברטודו, הוא אינו עושה זאת מחוסר כבוד או מהיעדר תחושת שייכות, הוא גם אינו עושה זאת מפני שהוא אנרכיסט, או כי הוא מתריס ומורד, אלא כי הוא באמת ובתמים סקרן וחקרן ללא לאות, המבקש לתהות על סך האפשרויות, גם את אלו שלא נוסו עדיין אי פעם.