גלית בר-און מפנה את הזרקור לעולם המרתק של זיופי יינות הפרימיום ברחבי העולם. מי מכר, מי קנה, מי נעקץ ומי הצליח לחשוף את נוכל היין הגדול ביותר שפעל בארצות-הברית

מי שמעולם לא נכח במכירה פומבית של יין עשוי לתאר לעצמו אירוע רשמי, קונים מעונבים, ונציגים מעונבים אף הם של קונים שלא נוכחים באולם, מרימים מדי פעם “מטקה” עם מספר עליה ומהמהמים בשביעות רצון כשההצעה שלהם התקבלה.

 המכירות הפומביות של אקר, מרל וקונדיט ( Acker, Merral &Condit) הן לא כאלה. בית המכירות עוסק ביינות נדירים מיקבים אייקוניים, וסך המכירות שלהם עשוי להגיע למיליוני ועשרות מיליוני דולרים בערב. המכירות נעשות במסעדות יוקרה, כשהמשתתפים נהנים מאירוח על חשבון הבית, שכולל כמובן יינות יוקרה. הבעלים ויושב הראש של אקר, ג’ון קאפון, משמש גם ככרוז, ומאייש את הדוכן כשהוא מוקף בכוסות יין.

הערב המדובר התרחש בשנת 2008, במסעדת Cru בניו יורק, ולא היה אמור להיות שונה. אבל זמן קצר אחרי שהתחילה המכירה הפומבית נכנס לאולם לורן פונסו והתיישב ליד אחד השולחנות. לורן פונסו היה אז הבעלים של דומיין פונסו, אחד מיצרני היין המוכרים בבורגון. כמה ימים קודם לכן התקשר לורן פונסו לג’ון קאפון מאקר והסביר לו שמתוך 97 היינות של דומיין פונסו שאקר מעמידים למכירה באותו ערב, בשווי מוערך של 600,000 דולר, 39 יינות הם משנים שבהן היקב לא ייצר יינות כאלה. מאחר ולורן לא התרשם שבן שיחו מתכוון לעצור את המכירה הוא עלה על מטוס והגיע לשם במטרה לעצור אותה בעצמו, ואכן, כמה דקות לאחר שפונסו נכנס לאולם והתיישב הודיע קאפון שיינות דומיין פונסו לא עומדים למכירה עוד.

קשה לדעת מה המימדים האמיתיים של שוק זיופי היין, וקשה במיוחד לדעת מה המימדים האמיתיים של שוק זיופי יינות האולטרה-פרימיום והיינות הנדירים. מה שברור הוא, שהפיתוי לזייפנים גדול- העובדה שהיינות נדירים מאוד ויקרים מאוד מביאה לכך שלא הרבה מהאספנים שקונים את היינות טעמו מהם בעבר, וגם אלה שכן, לא טעמו הרבה מהם; הרבה מהיינות לא נפתחים מייד עם קנייתם ויכולות לעבור שנים מזמן הקנייה עד שהבקבוק ייפתח; מהרגע שהבקבוק נפתח מאוד קשה- שלא לומר בלתי אפשרי- לקבוע את גילו האמיתי של הנוזל בבקבוק, גם לא באמצעות בדיקות מעבדה, במיוחד אם הזייפן השתמש בבלנד שנעשה מיינות מבצירים שונים; חלק גדול מהעסקאות בשוק היינות הנדירים נעשה במכירות לא רשמיות ולא מתועדות בין אספנים, ומאוד קשה להתחקות אחרי מקור של כל בקבוק שמופיע בשוק ומוצע למכירה; יינות ישנים במיוחד יוצרו בתקופה שבה לא היתה אחידות בתוויות שעל הבקבוקים של אותו יצרן עצמו, ולא תמיד היו בכלל תוויות, כך שבמקרים מסויימים קשה לקונה לדעת איך נראה במקור הכיתוב על הבקבוק כדי שיוכל להשוות לבקבוק המוצע למכירה, וכמובן- היין הוא “חי”, בכל בקבוק קורים תהליכים בקצב אחר וכל בקבוק מתפתח אחרת. שני יינות משני בקבוקים שעמדו זה לצד זה על אותו מדף יכולים להיות מאוד שונים.

במכירות פומביות מתווסף סיכון נוסף- בתי המכירות הפומביים נוטים לשמור לעצמם את זהות המוכר של היין, כדי לשמור על בלעדיות ולמנוע פניות אליו מאספנים פרטיים או מבתי מכירות מתחרים. כל בית מכירות כזה מחזיק מומחים מהשורה הראשונה לוודא את מקוריות היינות, אבל חלק גדול מאמינות המוכר נשען על בסיס של קשרים אישיים והכרות מוקדמת.

רודי קורניאוואן (Rudy Kurniawan) הגיע לארה”ב מאינדונזיה בתחילת שנות ה-2000, והתחיל לקנות יינות בורגון. הוא קנה יינות בשווי מצטבר של מיליוני דולרים, מאספנים, מחנויות יוקרה ובמכירות פומביות, ובכך למעשה  העלה במו ידיו את מחיר השוק של יינות בורגון. הסכומים העצומים שרודי הוציא גם הפכו אותו למומחה שאין שני לו ליינות בורגון בכלל וליינות בני עשרות שנים בפרט, וחשוב לא פחות – הוא נשאר עם הרבה מאוד בקבוקי יין ריקים.

את בקבוק הזכוכית עצמו קשה לזייף כך שיתאים לתקופה הרלוונטית, לכן זייפן יינות נדירים ישאף קודם כל להשיג בקבוק אותנטי. כשיש בקבוק, אפשר, למשל, להחליף תווית כך שתראה שנת בציר אחרת, אטרקטיבית ויקרה יותר, או שאפשר למלא את הבקבוק בבלנד של כמה יינות מכמה מכמה בצירים, או שאפשר להכניס לבקבוק יין אחר לחלוטין.

במקביל, רודי ערך קניות שהיו פחות ידועות  לאנשים סביבו -כמויות עצומות של יין מנגוסיאנטים בבורגון. הנגוסיאנטים הם סוחרים בעלי מוניטין, שמבקבקים ומוכרים יין תחת התווית שלהם, כשאת חומר הגלם- ענבים או יין- הם קונים מהמגדלים. יינות של נגוסיאנטים יכולים להיות מצויינים, אבל מאוד רחוקים ברמה- ובתווית המחיר-  מהיקבים המיתולוגיים של בורגון.

מאחר ומכירות פומביות הן, ובכן, פומביות, לא עבר זמן רב עד  שרודי משך אליו את תשומת הלב של קהילת אספני יין של האלפיון העליון. הוא צורף לכמה קבוצות טעימה סגורות (השמועות אומרות שקבוצה ניו יורקית כזו אפילו צירפה לשורותיה אשה לאחרונה), והתחיל לקחת חלק באירועי טעימות שלהם, אירועים שבהם לא היה נדיר שקבוצה בת 10-15 משתתפים תוציא 100,000 דולר על אוכל ויין, כשחלקו הגדול של היין הגיע מהאוסף הפרטי של כל משתתף. בסוף אירוע אחד כזה שהתקיים במהלכו של סוף שבוע הוגש לחבורה חשבון של 250,000 דולר. רודי התעקש לשלם את כולו. ולקבל אליו את הבקבוקים הריקים.

כך שג’ון קאפון מ”אקר, מרל וקונדיט”, שפגש את רודי דרך מכרים משותפים והשתתף איתו באירועי טעימות כאלה, שמח לקראת שיתוף הפעולה ביניהם, ואכן רודי לא אכזב. שתי מכירות פומביות של אקר של יינות שרודי סיפק הכניסו 35 מיליון דולר, כך שעד המפגש עם לורן פונסו, קאפון לא מצא לנכון לבדוק אחד-אחד את היינות שרודי הציע לו, וגם לא את הרקע של רודי.

ביל קוך כן בדק.

ביל קוך הוא מיליארדר אמריקאי חובב אוספים, ואוסף היין שלו כולל 44,000 בקבוקי יין, מהם נדירים במיוחד. עשרים שנה קודם ביל קוך קנה ארבעה בקבוקי יין שנטען כי השתייכו לתומס ג’פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית. ג’פרסון היה חובב יין מושבע, ועד שהמהפכה הצרפתית קטעה את חלומו הוא טייל באירופה, שתה, קנה, נשם וחי יין, ובעיקר יינות בורדו. לבקבוקים שקנה ביל קוך לא היתה תווית, אבל על הזכוכית היה חרוט התאריך 1787, המילה “לאפיט”, והאותיות TH.J. קוך קנה את היין משני בתי מסחר בעלי שם, שבעצמם קנו אותם אחרי שהיינות קיבלו אישור אותנטיות מאחד המומחים הגדולים בעולם ליין בכלל וליינות נדירים בפרט, והוא עצמו קיבל אותם לבדיקה מאספן ידוע ובעל שם.

 קוך שילם עבור בקבוקי היין 75,000 דולר, ובחמש עשרה השנים הבאות העלה אותם מדי פעם ממרתף היין שלו כדי להציג אותם בפני אורחיו. בסופו של דבר חשב שיהיה נחמד להשיג סימוכין רשמי לאותנטיות שלהם ופנה לקרן תומס ג’פרסון בשרלוטסוויל, לואיזיאנה. כמה ימים אחר כך חזרה אליו האוצרת, סוזן סטיין. “אנחנו לא סבורים שהבקבוקים האלה השתייכו לתומס ג’פרסון”, אמרה. הנשיא השלישי חתם את ראשי התיבות שלו TH:J, ולא TH.J, כמו שהיה חרוט על הבקבוק. ומלבד זאת, תומס ג’פרסון ניהל תיעוד מאוד קפדני של כל יין שקנה. לא היו ברשותו יינות לאפיט משנת  1787.

ביל קוך לא קיבל את הידיעה הזאת ברוח טובה. הוא שכר מספר מומחים מתחום היין, וקבוצה של חוקרים- איש FBI  , חוקר סקוטלאנד יארד וחוקר MI5  בדימוס. מומחי היין החלו לעבור על אוסף היין הנרחב של קוך, בקבוק אחר בקבוק, ולסמן את הבקבוקים החשודים כמזוייפים, והחוקרים התמקדו באספנים מהם היינות החשודים הגיעו. הארדי רודנשטוק, האספן שמכר את בקבוקי תומס ג’פרסון, היה הראשון ברשימה.

הארדי רודנשטוק ( Hardy Rodenstock),  יליד גרמניה, נכנס בסערה לעולם היין האירופאי והעולמי. הוא היה ידוע ביכולת שלו לאתר יינות נדירים במיוחד, ובעיקר התגאה במציאת אוספים פרטיים של אישים היסטוריים, כמו אוסף היין של הצאר הרוסי. באירועי הטעימות שלו, שהיו יכולים להמשך גם יומיים-שלושה, הוא אירח את צמרת עולם היין, סלבריטאים, פוליטיקאים ואיילי הון. מבקרי יין בעלי שם עולמי קנו ממנו עשרות ומאות בקבוקי יין לאוספים הפרטיים שלהם. החוקרים של ביל קוך איתרו שני חרטי זכוכית גרמניים שהודו כי הם אלה שביצעו את החריטות על בקבוקי ג’פרסון. קוך תבע את רודנשטוק, וצוות המומחים שלו הפנה את תשומת ליבו לרודי קורניאוואן. קוך הגיש תביעה גם נגד קורניאוואן, מה שהוביל לחקירה של הרשויות. בפשיטה של ה FBI  על ביתו של רודי נמצאו בקבוקים ריקים, גלילים של תוויות, חותמות להטבעת תאריכים ופורמולות לחיקוי טעמים של יינות מתיישנים. הפרשה הסתיימה במאסר של רודי  ובגירוש שלו לאינדונזיה אחרי שריצה את תקופת המאסר (הסתבר שהוא חי בארצות הברית ללא אשרת שהייה חוקית).

ובינתיים- אקר, מרל וקונדיט מתייחסים לקשר עם רודי כשרשרת של טעויות מביכות. חלק ניכר מהפעילות שלהם היום הוא במזרח אסיה.

ראש מחלקת היין של בית המכירות הפומביות כריסטי’ז, שהיה זה שאישר את האותנטיות של בקבוקי תומס ג’פרסון, תבע את הוצאת רנדום האוס שפירסמה ספר על הפרשה שהציג אותו באור לא מחמיא. הוא זכה בתביעה.

וביל קוך? יש לו באוסף שני בקבוקי מגנום של לפלר 47. חמישה כאלו יוצרו, ו- 19 נמכרו לאספנים. כך שצוות המומחים שלו לא הולך לשום מקום.