אמנם יין מבעבע מזוהה כמעט לחלוטין עם השיטה המסורתית של שמפניה, אך ישנן דרכים נוספות לייצר יינות מבעבעים רעננים ומלאי חיים. גלית בר-און תיקח אתכם למסע בועתי שמתחיל בפט-נאט ומסתיים בפרוסקו

יש יינות יוקרתיים שזוכים לכינוי “יין של מלכים”, אבל שמפניה בתחילת דרכה הייתה יין של מלכים, הלכה למעשה. ארגזי שמפניה היו נשלחים לחצרות בתי מלוכה באירופה, לצאר הרוסי, לבני אצולה, ותהליך הייצור הארוך והיקר של שמפניה, בנוסף לביקוש, הובילו למחירים שהיו הרבה מעבר להישג ידו של הציבור הרחב.

המצב הזה הוביל לכך שאנשים ששמעו על הלהיט המבעבע החדש חיפשו דרך זולה יותר ליצור משהו דומה, וכך בכל מקום אליו הגיעה השמפניה נוצרו יינות מבעבעים ומשמחים, הרבה פעמים מענבים מקומיים, במחירים שווים לכל נפש. גם היום, לצד יינות שעשויים בשיטה המסורתית של שמפיין נעשים יינות מבעבעים בשיטות נוספות ובשלל דרגות איכות, שמיועדים לקהלי יעד מגוונים. שתי השיטות הנפוצות ביותר מכונות השיטה הקדומה ושיטת המיכל.

השיטה הקדומה (Methode Ancestrale)

זהו למעשה היין המבעבע הראשון שיוצר ושווק, בערך מאתיים שנה לפני הופעת השמפניה. היין תוסס תסיסה אחת (תסיסה אלכוהולית, זו שהופכת תירוש ענבים ליין) שמתחילה במיכל תסיסה ומסתיימת בבקבוק. בעבר, הטמפרטורות הקרות במרתף היין בזמן החורף היו מכניסות את השמרים למצב רדום והתסיסה הייתה נפסקת לפני שהשמרים צרכו את כל הסוכר, בעוד היום אותה השהייה של התסיסה מושגת על ידי קירור מכוון. היין הקר מועבר לבקבוקים שנסגרים בפקק כתר (כמו של בקבוק בירה) ללא תוספת כלשהי, ולאחר הפיקוק הקירור מופסק, התסיסה מתחדשת ויוצרת גיזוז. כשהתסיסה מסתיימת היינן יכול לבחור אם לסנן את היין מהשמרים שסיימו את מחזור החיים שלהם או להניח להם להישאר בבקבוק. במקרה האחרון היין לא יהיה צלול שכן יהיו בו משקעים והוא עתיד לפתח יציבות מיקרוביאלית נמוכה יותר, כך שיהיה קשה לחזות את ההתפתחות העתידית שלו בבקבוק. יין שמיוצר בשיטה הזאת יהיה לרוב פירותי ורענן, ומיועד לצריכה קרוב לזמן יציאתו לשוק. יינות שמיוצרים בשיטה הזו ידועים היום בשם פט-נאט, קיצור של Petillant Naturel, כלומר מבעבע טבעי, והפופולריות שלהם רק הולכת ומתגברת. למה, תשאלו? כי יותר ויותר אנשים מחפשים יין קל ומרענן, כזה שלא מצריך יישון ושאין לו שיעור אלכוהול גבוה. לכך ניתן לצרף את העובדה שיינות אלה מזוהים היום עם תנועות יינניות שמקדמות אסכולות של התערבות מינימלית בתהליך עשיית היין וחזרה לשיטות שהיו נהוגות בעבר, שנהנות היום מפופולריות בעיקר בקרב קהל צעיר.

שיטת המיכל (Tank Method או Charmat Method)

שיטה שארמה פותחה בתחילת המאה העשרים והיא נתמכת בטכנולוגיה שלא הייתה קיימת לפני כן. בשיטה זו, שלא כמו בשיטה הקדומה, מתקיימת תסיסה שנייה, אך זו לא נעשית בבקבוק כמו בשיטה המסורתית שמוכרת משמפניה אלא במיכל נירוסטה מבוקר טמפרטורה. היין מועבר למיכל עם תוספת שמרים וסוכר שמניעים את תהליך התסיסה השנייה. לאחר שהיא מסתיימת היין עובר סינון ונעשה תיקון אחרון של רמת המתיקות הרצויה על ידי הוספת סוכר. היין המוגמר מועבר לבקבוק שיוצא לשוק מייד, ללא יישון. יינות שנעשים בשיטה זו מתאפיינים בטעמים פירותיים רעננים, הגיזוז שלהם פחות חזק מאשר בשיטה המסורתית, ואין להם- וגם לא אמורה להיות להם- מורכבות. יינות בולטים שמיוצרים בשיטת המיכל הם למברוסקו ופרוסקו.

גם אם לא ממש בצדק, ללמברוסקו ולפרוסקו נוצר מוניטין של יינות זולים ופשוטים שנעשים בייצור המוני לצריכה מיידית. בשנים האחרונות יותר ויותר ייננים שמייצרים יינות מהסוג הזה שמים דגש על איכות ולא על כמות, מקפידים על נטיעת שיבוטים (Clones) איכותיים של גפנים ועל שיטות ייצור קפדניות, וחלקם אף זונחים את שיטת המיכל ופונים לעשיית יינות למברוסקו ופרוסקו בשיטה המסורתית של תסיסה שנייה בבקבוק והשהייה על השמרים.

הן למברוסקו והן פרוסקו מיוצרים באיטליה, כאשר הראשון הוא יין אדום מבעבע שנעשה באזור אמיליה רומאניה ממשפחה של כעשרה זני ענבים בשם למברוסקו. פרוסקו (הולכים להיות פה כמה שמות ארוכים, תזרמו איתי), לעומת זאת, הוא יין לבן מבעבע שנעשה מעניבי גלרה באזור שחלק אחד ממנו שייך לונטו וחלקו השני לפריולי ונציה ג’וליה. בצפון ונטו, באזור שזכה לשם הקליט קונליאנו וולדוביאדנה ( Conegliano valdobbiadene) מיוצר פרוסקו איכותי (ששמו כמובן קונליאנו וולדוביאדנה פרוסקו סופריורה) שאף זוכה באופ קבוע בפרסים. סוג אחר של פרוסקו שזוכה לאחרונה לתהודה (גם אם לא לפרסים), בעיקר בקרב קהל שמחפש יינות עם מינימום התערבות, נקרא פרוסקו קול פונדו (Col Fondo). מדובר בפרוסקו שלא עובר תסיסה שנייה במיכל אלא בבקבוק, ויוצר לשוק כשהוא עכור ולא מסונן משמרים ומשאר המשקעים שבו שמייצרים מעין תרחיף.

ישנן עוד שיטות, פחות נפוצות, כמו השיטה הרוסית, שכוללת הזנה מתמשכת בשמרים ושימוש בשבבי עץ במטרה להצליל את היין ולתת לו טעם, או שיטת ההגזה, שהיא פשוט הוספה של פחמן דו חמצני למיכל יין; כך שכל אחד יכול למצוא את השיטה שיוצרת יין שטעים לו, בכל טווח איכות ומחיר.