גם טובי התסריטאים לא יכלו לדמיין את מסלול התלאות שיעבור בקבוק של שאטו ד’איקם משנת הבציר 1806. גלית בר־און עם סיפור שיש בו את כל המרכיבים כדי להפוך בקבוק יין לדרמה של ממש

בואו נעקוב אחרי בקבוק יין (אמיתי) בן 220 שנה. בקבוקי יין מאוד מעטים מגיעים לגיל מופלג כזה כך שהבקבוק שלנו נדיר ויקר להפליא. אנחנו נלווה אותו במהלך חלק מהתהפוכות שעבר במהלך קיומו, או לפחות אלה שיש עליהן תיעוד.

בקבוק היין נוצר בשנת 1806 ביקב שכבר אז היה בעל מוניטין, שאטו ד’איקם. זו השנה בה נפוליאון הביס את הצבא הפרוסי, בטהובן עבד על הסימפוניה הרביעית שלו, ואנדרו ג’קסון, לימים הנשיא השביעי של ארצות הברית, הרג בדו-קרב גבר שהשמיע אמירה מעליבה על אשתו. במילים אחרות, העולם אז היה מאוד שונה מזה בו אנחנו חיים היום. ועדיין, מאז ועד היום היין שמיוצר בשאטו ד’איקם הוא יין מתוק שנעשה מענבים לבנים.

באזור סוטרן, בו נמצא שאטו ד’איקם, הכינו אז ומכינים היום יין מענבים “נגועים”  בבוטריטיס. Botrytis Cinerea, או בשמה הלא מפתה: ריקבון אציל (באנגלית: noble rot. לא כל דבר נשמע טוב יותר באנגלית) זו פטריית עובש שצריכה תנאים מאוד ספציפיים כדי להתפתח: לחות בכרם בשעות הבוקר המוקדמות כדי שייווצר העובש, רוח שתנשב ותאוורר את האשכולות, ושמש צהרים חמימה שתייבש את הלחות כדי שהעובש יהיה מהסוג הנכון. אחרת, לא נקבל רקבון אציל אלא ענבים רקובים. אם התנאים מושלמים ונוצרת פטריית הבוטריטיס הנחשקת, היא יוצרת נקבים זעירים בקליפת העינב שמאפשרים למים שבו להתאדות ולתכולת הפרי להתרכז- הטעמים, הסוכר והחמיצות. פטריית הבוטריטיס עצמה תורמת גם טעמים משלה, וכך נוצר יין מרוכז, בצבע זהב נוזלי, עם מתיקות שמאוזנת בחמיצות וטעמים אופייניים של אפרסקים, קליפות תפוז מסוכרות, משמשים, דבש, אגוזים, טופי, ועוד.

בשנת 1855, כמעט חמישים שנה אחרי שבקבוק היין שלנו נוצר (מייד נחזור אליו ונפגוש אותו 200 שנה קדימה), הקיסר נפוליאון השלישי התקנא ביריד המסחר שערך בלונדון הנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה. נפוליאון חלם על יריד מסחר שיתקיים בפריז ועל מבקרים מכל העולם שיוכלו לפגוש ולטעום את מיטב התוצרת החקלאית הצרפתית. הקיסר פנה ללשכות מסחר מקומיות ברחבי צרפת וביקש לקבל רשימות של היצרנים הטובים ביותר בתחומם. היום, ירידים של תוצרת חקלאית מחפשים יצרנים קטנים, מסורתיים, ארטיזנלים, אבל במאה ה 19 כל היצרנים היו קטנים וארטיזנלים. יריד בינלאומי היה צריך את ההיפך- יצרנים גדולים, כאלה שמייצרים באופן עקבי תוצר מעולה שלא יבייש את צרפת (ואת נפוליאון), ושיהיו מספיק מבוססים כלכלית כדי שיוכלו לעמוד באספקה של תוצר ליריד.

לשכת המסחר של בורדו הגיבה בזריזות- תוך שבועיים הייתה לנפוליאון רשימה שמציגה את היקבים המבוססים ובעלי השם בבורדו, אלה שהיינות שלהם מכניסים את הרווחים הגדולים ביותר, ולנוחותו של הקיסר הם גם חולקו ל- 5 דרגות לפי הפרמטרים של מוניטין היקב ומחיר היין. לכאורה, הדירוג של לשכת המסחר של בורדו היה אמור להישאר הערת שוליים בהיסטוריה, לא חשוב יותר או פחות מהדירוג של יצרני החמאה מנורמנדי שהוגש לקיסר, רק שלמרבה התדהמה אותו דירוג מלפני 170 שנה שריר וקיים גם היום. הרלוונטיות של הדירוג של 1855 למאה ה-21  לא תידון כאן, אבל יש לו רלוונטיות לבקבוק היין שלנו- היינות הלבנים ה”רגילים” של בורדו לא נחשבו אז כראויים לקיסר, ויצרני היינות הלבנים היחידים ברשימה של לשכת המסחר היו יקבים בסוטרן וברזק, שמייצרים מאז ועד היום יינות בוטריטיס לבנים ומתוקים. בשונה מהאדומים, הם מוינו לשתי דרגות בלבד, כשדרגה שלישית, עליונה ויחידה במינה, הוענקה ליקב שהתעלה מעל כולם- שאטו ד’איקם.

כעת חולפות לא מעט שנים בהן קורותיו שת הבקבוק לא ידועות. הוא צץ שוב בשנת 2000, בבית המכירות הפומביות כריסטי’ז שבלונדון (הבקבוק שאנחנו עוקבים אחריו הוא אותנטי. זו לא עוד כתבה על זיופי יין), יחד עם יינות נדירים אחרים, אשר היו כולם עד אז ברשות אספן פרטי בעל אמצעים. האוסף הועמד למכירה פומבית בדצמבר 2000, ובקבוק השאטו ד’איקם נקנה על ידי ספרדי בשם חוזה פולו, איש שחי ונושם יין ואחד משני הבעלים של מסעדת אטריו Atrio) ) שבאזור אקסטרמדורה בספרד, אז בעלת שני כוכבי מישלן (מאז הוענק לה הכוכב השלישי).

חוזה אצר במשך עשרות שנים אוסף יין מופלא, גאוותה של המסעדה. סיור מודרך במרתף היינות של אטריו מהווה אטרקציה שפותחת את ארוחת הטעימות בת 14 המנות, ותפריט היין עצמו, שמודפס וכרוך בכריכת עור, מוצע למכירה ב-85 יורו לסועדים שרוצים מזכרת משהותם במסעדה. כשחוזה הגיע לכריסטי’ז לאסוף את הרכישה שלו הוא הניח את הבקבוק בתיק מרופד ייעודי, העלה את המטען יקר־הערך איתו למטוס והביא את היין למסעדה. הוא עטף אותו בקפידה בניילון נצמד כדי להגן על התווית הקשישה מלחות, והניח אותו אחר כבוד במרתף היין, שם הבקבוק נשבר.

האשם הוא הסומלייה של המסעדה, שניסה להכניס את הבקבוק יקר המציאות לקופסת עץ. הקופסה שמתאימה במדויק ליינות המאה העשרים לא התאימה לבקבוק יחיד במינו בן המאה התשע עשרה, והבקבוק נתקע. הסומלייה ניסה לשחרר את הבקבוק, נתן משיכה קטנה, וסדק את צוואר הבקבוק.

חוזה המבועת התקשר לחבר, סוחר יינות נדירים, לשאול מה עושים כששוברים בקבוק יין בן מאתיים שנה בשווי מוערך של 350,000 (במילים: שלוש מאות וחמישים אלף) יורו. מאחר ולחבר לא היה ניסיון בחוויה מהסוג הזה, השניים יצרו קשר בבהילות עם שאטו ד’איקם, שם הורו להם לרוקן בקבוק סוטרן כלשהו אחר, לשטוף אותו, לייבש אותו היטב, להעביר אליו את הנוזל בבקבוק הסדוק, להחזיק את הבקבוק ישר כדי שהנוזל לא ייגע בפקק החדש, ולשמור עליו קר.

למחרת בבוקר התייצבו השניים בשערי שאטו ד’איקם עם הבקבוק המקורר ועם הבקבוק המקורי, השבור והריק, לאחר שנהגו ברכב פרטי את 900 הקילומטרים שבין אקטסרמדורה לבורדו. ביקב קיבלו את פניהם מנהל היקב והייננית. הם עצרו לוודא את המקוריות של היין, טעמו אותו ליתר בטחון, לראות ששרד את התלאות שעברו עליו, ואז פנו להציל אותו: הם הביאו בקבוק ריק, הניחו בתחתיתו בזהירות חרוזי זכוכית כדי שיעלו את מפלס הנוזל בבקבוק ויצמצמו ככל האפשר מגע עם חמצן, העבירו בעדינות את היין מהבקבוק של אטריו לבקבוק החדש (כלומר מקסמו ככל האפשר מגע עם חמצן), והדביקו עליו תווית שאומרת שהיין בוקבק מחדש עקב תאונה. הייננית חתמה על התווית.

חוזה המאושר החזיר את הבקבוק המשוקם למרתף היין של אטריו, אסר על הצוות לגעת בו, הקצה לו מדף משלו לתצוגה ונהנה להראות אותו לאורחים במסעדה. עד שנגנב.

הגנבים הם גבר ואישה שסעדו באטריו, עשו את הסיור במרתף היין ולנו במלון הבוטיק במקום. באמצע הלילה האישה העסיקה את מנהל-הלילה התורן בטענה שהיא רעבה ורוצה שיכין לה סלט, בעוד בן זוגה מצא את מפתח המאסטר, ניגש איתו למרתף והוציא ממנו 45 בקבוקי יין בשווי של קצת יותר ממיליון וחצי יורו. בשעה מוקדמת מאוד של הבוקר השניים עזבו, סוחבים איתם מזוודה אחת גדולה שנראתה כבדה מאוד וכמה תיקים עמוסים שלא היו איתם כשנרשמו למלון. הגנבה התגלתה כמה שעות מאוחר יותר. את הזהות האמיתית של בני הזוג שנרשמו בשמות בדויים היה קל לגלות, אך לאתר אותם לקח תשעה חודשים נוספים והצריך מאמץ של האינטרפול. הם נתפסו בקרואטיה, הועמדו לדין, נשפטו לתקופות מאסר של 4 ו-4.5 שנים, אבל מעולם לא הודו במיוחס להם והבקבוקים לא נמצאו.

היינות הגנובים הם נדירים ומוכרים מכדי שיהיה אפשר להציע אותם למכירה בשוק החופשי. ההשערה של המשטרה היא שבני הזוג גנבו יינות בהתאם להזמנה, לפי רשימה שהכין להם אספן או קבוצת אספנים, והבקבוק שלנו כנראה כבר מצא לו בית חדש. כנראה שלעולם לא נדע. כך או כך, את מרתף היינות של אטריו אפשר לפתוח היום רק באמצעות מערכת זיהוי פנים משוכללת, וחוזה משאיר מקום ריק על המדף ממנו בקבוק היין שלנו נלקח.

אגב, למי שמתעניין, ברשומות של שאטו ד’איקם מציינים ששנת 1806 היתה שנת בציר בינונית למדי.