ראש השנה הוא זמן טוב לעצור רגע ולראות מה היה לנו כאן השנה. מהן המגמות שמתפתחות ומה התחדש, מי ביין ומי באש, מה שמרני ומה חדשני, מי ייעשר ומי ייעני. 

העבודה בצ׳ירז מאפשרת לנו להיות על הפולס של כל מה שקורה. מדי שנה אנחנו טועמים אלפי יינות של ייננים ישראלים שמחפשים זהות, ומגלים קול פנימי-אישי, מקורי ומעניין. אנחנו עובדים עם חברים וקולגות שמייבאים ארצה יינות נהדרים, וחיים את ההתרגשות של המנויים שלנו מיינות אלה כמו גם מהיין שבחרנו לייבא בעצמנו. אנחנו נהנים לראות איך תרבות היין גדלה, מתרחבת ופורצת גבולות ממש לנגד עינינו, שואפת לאותנטיות, מבקשת עדינות, מצליחה להיות רלוונטית סוף סוף, מחברת אליה תוך כך דור צעיר, סקרן וממשיכה לשמח לבב אנוש. 

אז הרי לכם המגמות המעניינות, המפתיעות והמשמחות של השנה החולפת. קריאה נעימה ושנה טובה.  

כח נשי בצפון

דור הייננים הצעיר, שהולך ותופס עמדות מפתח בעולם היין הישראלי, מהווה כיום כוח עולה שאי אפשר להתעלם ממנו. מתוך כ-160 ייננים במשרה מלאה, ניתן להעריך שבארץ פועלים כיום כ-40 יינניות וייננים מתחת לגיל 40, דור 3.0. אלה הם ייננים מתריסים, בוחנים ומתנסים, שפותחים צוהר סגנוני חדש, ועשויים להרחיב ולהצעיר את קהל חובבי היין. לא מעט ייננים בלטו כאן השנה. הם חתומים על כמה מהיינות המרעננים והמשמחים שיצאו בשנים האחרונות בישראל, וחלקם זכו להכרה ולחיבוק אפילו מהמעוזים הציניים ביותר של תל אביב. מעל לכולם זרחו שתי יינניות, שתיהן מרמת הגולן. כל חובב יין מעודכן לא יכול היה שלא לשמוע את שמותיהן של ליטל עובדיה ושל מיקה מנדל, ראשונות היינניות מדור 4.0 והדמויות שמאחורי היקבים ׳תל׳ ו׳מיקה׳. 

הסיפורים שלהן שונים, מקומות הגידול שונים, אבל זה מרענן ומשמח לראות לא רק קול מקורי אלא גם קול נשי בעולם אשר עדיין הנו גברי ברובו. יחד עם זאת, פריצתן של מיקה וליטל וההצלחה שלהן אינן בגין מינן ונדירותן, אלא בזכות איכות יינותיהן ובהירות המסר שלהן. 

אמנם זו היתה החדשה של השנה שעברה אבל אי אפשר בהקשר זה שלא לציין את עמותת השזרה, בהובלתה של טל טאובר גוטסדינר, המקדמת, מעודדת ודוחפת פעילות של נשים בשדה היין. זוהי עשייה חשובה שכבר ברכנו עליה בעבר. אני מאמין שמיקה וליטל היו מגיעות לקדמת הבמה בזכות מה שהן עושות, אך השזרה בהחלט נותנת מכפיל כוח מעודד שתורם רבות.         

ייננים עושים יין אישי

בשנת 2004 הודיעה גוגל שהיא מאפשרת לעובדיה לנצל כ-20% מזמן העבודה שלהם על מנת לקדם פרוייקטים אישיים. היא קיוותה לשמר את העובדים היצירתיים יותר במערכת הגדולה, ולשמור בבית את ביצי הזהב שהם יפתחו. חברות הייטק רבות הלכו בעקבותיה, ואיפשרו את מה שנקרא לימים Side project time. 

השנה גילינו שכמה יקבים ישראלים אימצו את תורת העבודה של עמק הסיליקון, ואיפשרו לייננים צעירים לעשות יין פרטי. בין אם כמותג אישי או כ-Co-branding הנושא גם את שם היקב, יינות אלו הינם מגמה משמחת ומעודדת מאד. ראשית, זה מאפשר לייננים צעירים לקחת סיכונים ולצבור ניסיון במסגרת תומכת, עם משכורת, ולרוב, גם עם אמצעי ייצור משוכללים ביותר, אשר ייננים אחרים בני גילם יכולים רק לחלום עליהם. שנית, הייננים הצעירים מביאים קו מחשבה מקורי ורעיונות שמתאימים להווה. היקבים הגדולים יכולים לא פעם ליהנות מפרי החדשנות או החשיבה מחוץ לקופסא, ולעשות כברת דרך ברענון פרוטוקול עשיית יין שלפעמים מתגלה כמאובק.  שמחנו מאד לטעום בציר נוסף ליינות של דניאל פרידנברג מטפרברג. השנה הצטרף אליו גם אוליבייה פרתי, גם הוא יינן בטפרברג המחזיק בכרם ביו-דינמי בשפלת החוף.

קולות עצמאיים נוספים הם הייננים גיא אשל מדלתון ודוד בר אילן מיקב טוליפ, שניהם עם צמד יינות אלגנטיים, נטולי היומרה האופפת לא פעם את היינות שהם עצמם מתבקשים לעשות ביקב הגדול, ועם תוויות יפהפיות ומזמינות. אם נשפוט לפי הסנוניות הראשונות, טוב שהמגמה תמשיך ותתפתח. הדבר יעשה רק טוב ליקבים התעשייתיים, ויעזור להם להיכנס למסעדות היין המובילות, מהסוג שעד כה לא היה להם סיכוי אפילו להשאיר בהם בקבוקי דוגמאות.   

אדומים עדינים

במאה ה-19 הגברים לבשו כפתנים שחורים וכובע צילינדר, והעלמות שמלות מלמלה. ההבדל בין גברים ונשים היה בשיא קוטביותו. במאה ה-20 זיהו אופנאים רבים את החלל שנוצר בתהום הדיכוטומי שבינו לבינה כההזדמנות, ונולדו המטרוסקסואליות והיוניסקס. נשים החלו רוכסות מכנסיים, וגברים החלו עונדים אורנמנטים שאך לא מכבר היו בגדר תחפושת. 

לפני שנים לא רבות, יין אדום, במיוחד בארץ, חייב היה להיות גברתן, שרירן, עתיר עץ ומשקל סגולי, והיינות הלבנים היו ארומטיים מתקתקים. בשנה האחרונה, בעדינות המתבקשת, צצו בחיינו עשרות יינות אדומים נטולי טאנין ודקי גוף, ולא רק מן הזנים החשודים כמו פינו נואר וגאמיי. החל בגרנאשים אלגנטיים מהרי הגרדוס, דרך יינות מהזנים טרוסו ובסטארדה, וכלה ביינות קלילים משלנו כמו ׳רמאטו׳ של דניאל פרידנברג, ׳דולצ׳טו׳ של יפתח לוסטיג, ׳אדום׳ של עמית טולדו, או ׳יערה׳ של יקב חרשים. יינני דור 3.0, כמו גיא אשל, דוד בר אילן, יותם שרון, או דרור אנגלשטיין החלו גם הם, כל אחד בדרכו ובסגנונו, לצעוד בכיוון העדין, עם הקדמת הבציר, הפחתת ההשריות וצמצום העץ.  

אינני יכול לברך מספיק את המגמה, תיקון המסמן, כך תקוותי, את קיצם של עשוריים של גרוטסקה עברית. יינות אדומים למכביר מקבלים באופן סיסטמטי פרוטוקולים יינניים אלימים, שאין ביניהם ובין טרואר, וביניהם ובין עידון מאום. זוהי אנחת רווחה גדולה ומשמחת, כי הדבר מאפשר לחובבי יין שעד היום נמנעו מלשתות יין אדום ישראלי מפאת כובד משקלו, ליהנות מיינות אדומים. בשנה האחרונה אפשר היה סוף סוף להאדים את הכוס גם בתמוז, ולגלות שאדום אינו בהכרח אויב החך, ואנחנו רואים יותר קהל ששותה אדום לא רק בחודשיים הקרים יותר שלנו, אלא לאורך עשרת חודשי הקיץ.  

יוון והים התיכון

מוסיקה יוונית הפכה מזמן לאחת הסוגות הנפוצות בישראל, החל באריס סאן של שנות ה-60, המשך ביהודה פוליקר, וכלה באי יכולת ההפרדה בין מוזיקה מזרחית ליוונית. בשנתיים האחרונות, וללא ספק גם בגלל הקורונה, יוון הפכה להיות הבית השני של ישראלים רבים. ״איפה אתה?״ אני שואל, ״בחופשה ביוון״ עונה הצד שכנגד, ומוסיף: ״היידו, שלח לי בבקשה שמות של מסעדות באתונה״. יוון גדלה על הישראלים, או שישראל השתלטה על יוון? חופשות, חפלות, אוזו, השנה האחרונה הייתה ללא ספק הפריצה של היינות היוונים בישראל. סנטוריני, קסינומברו, מנטיניאה הפכו שמות מוכרים, ואפילו מלאגוזיה, זן שהיה רק לפני 15 שנים בסכנת הכחדה, מצא את מקומו בברי היין המעניינים יותר, במארזי צ׳ירז ועל מדפי היין של ישראל.

זוהי תופעה משמחת מאד, כי היא באה להזכיר לנו שגם אם אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו חלק מאירופה, בסופו של יום, אקלימית, תרבותית וקולינרית, אנחנו חלק הרבה יותר אינטגרלי מאגן הים התיכון. למעשה, יש לנו יותר מן המשותף עם טרוארים ביוון, לבנון וטורקיה, ויש לנו יותר מה לחלוק עם ייננים יוונים צעירים המחפשים דרך, אחרי שנים שכמו אצלנו, העולם התעלם מהם. ובעיקר, יש לנו פוטנציאל לחיבור אמיתי ומלמד עם יינות ים-תיכוניים המתאימים יותר לאוכל שלנו, לא פחות, ולרוב הרבה יותר, מאשר פטי ורדו שרירן או מרלו שמנמן.  

זני מורשת, זנים ילידיים וזנים בסכנת הכחדה

כל חובב יין צעיר יודע כבר היום לומר פטי ורדו ומרסלן, דבוקי וארגמן. אם העזתם לומר מרלו או אמרלד ריזלינג מייד הסגרתם את גילכם או שאתם, אבל ממש, לא בעניינים. בימים אלו גם פטי ורדו הוא כבר שיא המיינסטרים, ביחס למה שמשננים חובבי היין והסומליירים בשנה האחרונה. היבוא לישראל, וגם אנחנו, אללי, חטאנו בכך לא מעט, הביא לארץ מספר שיא של יינות מרתקים מזנים עלומים, חלקם מזנים שעד עתה צריך היה לכתת רגליים עד לנובל רוט בלונדון או ל׳טרואר׳ בטרייבקה. לעתים יכולנו רק לקרוא עליהם בתנ״ך הזנים של ג׳נסיס רובינסון. כך התוודענו השנה לזנים כמו לימניונה או מנדילאריה מיוון, שאקארלו מקורסיקה, ויחירייגה מספרד, אובה רארה, פיאנו מינוטולו וטימוראסו מאיטליה, וזנים כמו סרסיאליניו או מלבאריסקו, כדוגמאות בודדות מתוך עשרות הזנים הילידיים של פורטוגל. 

אל דאגה, עתיד היין איננו תלוי בזנים הללו, כך שאם אתם מרגישים שמזיזים את הקורבינה שלכם, אתם יכולים להיות רגועים. שרדונה, קברנה סוביניון וסירה יישארו כאן עוד שנים רבות, אבל עבור ייננים ישראלים וחובבי יין סקרנים, זהו עידן מרתק שמאפשר לגלות עולם נדיר של ניחוחות וטעמים, מבנים ומרקמים, לקבל השראה, למצוא התאמות משוגעות לאוכל, להפתיע גם את מביני היין הגדולים ביותר ולהפוך מפגש טעימות עיוורות לערב היתולי וחסר סיכוי גם לטובי מצקצקינו.        

כתום עולה

אם חשבנו שכתום הוא אופנה חולפת, הרי שהשנה המשכנו לראות שהכתום כאן בכדי להישאר. הוא מסקרן, הוא מעצבן, הוא מרגיז אבל אי אפשר שלא להבחין בעליית הקטגוריה והתבססותה. כחטיבה חדשה בתפריטי יין, במדפים ייעודיים בחנויות, בכמות העולה של מנויי צ׳ירז שמבקשים להתנסות, לא ניתן להתעלם מיינות של השרייה.

נכון, חלקים עצומים של היינות הכתומים נראים עדיין כיינות מחאה יותר מאשר יינות של אסתטיקנים, אבל זו תהיה טעות לשפוך את התינוק עם היין הכתום. ישנם כבר היום בארץ כמה יינות כתומים לא פחות ממסערי חושים, כולל חוש המישוש. עם הפחתת אלמנט הלעומתיות והזעם שיש בייננים רבים המכתימים את לבניהם, מגמות הדיוק והעידון בולטות יותר. ייבוא של כתומים מורכבים מרתקים, עם דיוק ועם ביטוי של מקום, מצליח להיות רפרנס לשאיפה שיינות כתומים יהיו גם טעימים ומרתקים ולא רק מפתיעים ומעניינים.   

  

ברי יין – הפרוזן יוגורט של המאה ה-21?

בשנות ה-80 צצו כפטריות אחרי הגשם דוכני פרוזן יוגורט ומילאו כל חלל מסחרי שני במדינה. שנתיים בערך שרד הטרנד, ובסוף הבהלה לזהב, נשארו יזמים רבים עם טעם של יוגורט חמוץ.    

אם לא הייתם על הירח בשנה האחרונה, לא יכולתם לפספס את עלייתם, שלא לומר פריצתם של ברי היין. ואם הם טרם נפתחו, הרי שלפחות לפי שיחות פרטיות מעטים המסעדנים שאינם מספרים שהם בדיוק הולכים לפתוח בר יין. 

אז נכון, יש ברי יין חדשים שאני כבר מצפה לשתות בהם, אבל רבים מאלו המתקראים פתאום ׳ברי יין׳ אינם אלא ברים רגילים, שמגישים בהם גם כמה כוסות יין. אחרים הם קנטאורים בני כלאיים, מעין חצי חנות חצי מעדניה שמידי פעם מגישים בו קצת יין על המדרכה. 

אני לא בא לרפות חלילה את ידם של קולות חדשים אלו, אני מאד אוהב ברי יין, ומאמין שימשיכו לפעול כאן ברי יין משמעותיים, כאלו שמקדמים תרבות יין, שמאפשרים לחובבי היין לגלות יינות מקסימים מיקבים בארץ ובחו״ל. מקומות שמחפשים לשתף את הקולות המעניינים והמקוריים יותר, ולא רק את היינות המתועשים מפסי ייצור חסרי מקום ונעדרי פנים. 

אני מקווה שבשוך פסגת הטרנד לא ייוותר טעם חמוץ ולא יהיה דימוי של כשלון לקטגוריית ברי היין, כי ברי יין אמיתיים נחוצים פה מאד. כמו בכל אופנה ישנם גם טרמפיסטים, ללא ספק מלאי כוונות טובות, אך כאלה שאינם תמיד יודעים כמה עבודה, כמה מסירות וכמה רגישות אנושית נדרשת כדי ליצור בר יין טוב. ועדיין אנחנו נרגשים בצ׳ירז לקראת גילויים של מקומות חדשים שהחליטו להקדיש, כמונו, את תשוקתם וכישורם לפרי הגפן ואת זמנם ומרצם כדי לחבר אליהם חובבי יין סקרנים. 

שנה טובה