יאיר היידו

דומה ואין באיטליה אזור מרהיב ומשמח כטוסקנה, ואין בטוסקנה עיר כה מלאת הוד כסיינה. סיינה הנה ללא ספק, אחת הערים היפות באירופה ולדידי נוסכת היא תמיד רוגע וממלאת אותך בהשראה. הרהרתי ביני לבין עצמי מה יש בה באותה עיר אשר ממלאת אותך שמחת חיים שכזו, ושבגינה חיוך זה הנסוך על פניך אינו מש לרגע. הלא פירנצה לבטח מפוארה הימנה, מבניה ופניני האמנות שבה ידועים לאין ערוך בעולם כולו ומביאים גאווה וכבוד לאיטליה יתר על מכמניה של סיינה. ובכן מה מיוחד יש בה בסיינה אשר מצליחה לשבות בקסמה כל כך הרבה אנשים? בשנת 1958 הגיע אבי לסיינה, בן 26, מוסיקאי הונגרי צעיר שחי בצרפת. הוא קיבל מלגה לקורסו דה אסטה הנערך כל קיץ בסיינה. הקורסים מתקיימים באקדמיה קיג׳יאנה השוכנת בארמון הגותי היפה פאלאצו קיג׳י, שיעורי המוסיקה לא הותירו עליו שום רושם. העיר ? ועוד איזה רושם.

זה כבר עשר שנים שאבי מדבר על סיינה, רשמים, הרפתקאות, זיכרונות. זיכרונות סיינה. ״אתה חייב לראות את העיר הזאת״ הוא אומר לי כבר כמה שנים, ״זאת העיר הנפלאה ביותר בעולם״. אז נסענו. יצאנו, אבי ואני, לביקור בטוסקנה, התחלנו בלוקה, העיר הרומאנית הנפלאה, המשכנו לפיזה ולבסוף התמקמנו בפירנצה. חרשנו במשך יומיים את פירנצה מעלות השחר ועד אשמורת אחרונה בעקבות ברונלסקי, מיכאלאנג׳לו ובוטיצ׳לי, מתענגים בפעם המאה מגדולי המאורות ומנפלאות היצירה האנושית, וכי אפשר אחרת ובכל זאת אבי מורי ממשיך בשלו ״חכה שנגיע לסיינה״. נו טוב, חיכיתי.



בחרנו לנסוע לסיינה דרך חבל הקיאנטי. דרך זו עשירה ויפה עשרות מונים על כל דרך חלופית ועל אף שארוכה היא ואיטית, יוצא ההולך בה נשכר. הדרך מתפתלת לה בין כרמי זיתים לכרמי גפנים, מתעקלת בין גאיות ועמקים ומתנהלת בין ארמונות וכפרים. חובבי היין יעצרו לבטח להפיג את צימאונם בעזרת כמה לוגים של יין קיאנטי טוב באנוטקה מקומית על אם הדרך. אנחנו עשינו דרכנו קפנדריא בכדי להגיע לסיינה.

סיינה – החיפוש אחר הקו הישר

מכל דרך שלא תגיעו, יהא זה מסן ג׳ימיניאנו, מפירנצה או מהחוף הטוסקני, חייבים תהיו לטפס כדי להגיע לסיינה. בימינו, עושה זאת רכבכם אך בימים טרם הומצא, ההגעה לסיינה מצריכה הייתה מאמץ ונחישות לא קטנים. משום מה, אנשים רבים מדמיינים את סיינה כעיר גדולה, אולי לא כפירנצה, אבל בכל זאת, עיר ואם. כך על כל פנים ראיתי אותה אני בעיני רוחי. אך לא היא. למעשה, סיינה מוקפת החומה, השומרת על 60,000 תושביה, גודלה אינו עולה על עיירה ממוצעת כיום, אך רוחה, גאוותה ואף גודלה, נותרו של העיר בימי הביניים.

סיינה בנויה על שלוש גבעות עליה בנוי, כשמה, חלקה המרכזי של העיר ״די צ׳יטה״, ושתי הגבעות הסמוכות ״די קאמוליה״ לכיוון צפון ו״די סן מרטינו״ לכיוון מזרח. מיד בהגיענו בשער העיר, מבחינים בצבעה המיוחד, צבע חום אדום, אשר נתפרסם בעולם כולו. המבנים עשויים כמעט כולם, לבנים ורודות ואדומות המשוות כבר אווירה מלאת הוד. באורח ניגודי לאדום, בולט הבוהק הלבן של הבנייה באבן גיר ובשיש. השיטוט ברחובות מעמיד אותנו מיד מול פתלתלותם האינסופית. הרחובות מתעקלים, עולים ויורדים בתלילות רבה ומלמדים אותנו בדרך הקשה את הטופוגרפיה של העיר. סזאן כתב שהוא חיפש כל חייו את הקו אך לא מצאו לעולם, גם אני בעקבותיו חיפשתי בסיינה קו ישר אחד, לשווא. הכל עקלתון. אך זהו גם הקסם של סיינה, הרחובות והסמטאות הצרות מקשות על תחושת ההתמצאות בעיר. מבנה הנפתולים משווה לטיול נופך מסתורי, ורק תוך כדי ההתמסרות לתנועה מתגלים, לפתע פתאום, בכל קטע וקטע, מבני הציבור, הפאלאצו המרהיבים, הכיכרות היפות והקישוטים הגותיים.

הסיור ברחובותיה של סיינה מגלה לנו את סיפורה, ההיסטורי, האומנותי וכמובן החברתי. אך שלא כבערים רבות, בהם מורגש הפער בין נקודת המבט שלנו כמטיילים, לבין האתרים וסיפורם ההיסטורי, הארכיאולוגי או הארכיטקטוני, נראה שבסיינה הפער לא קיים. זוהי כמעט תחושה על זמנית, שבו אנו חלק מהסיפור ההיסטורי של העיר, תחושת היטמעות מוחלטת עם אווירת העיר, אנשיה ומבניה. תחושה שהזמן קפא מלכת, כאילו לא הורשה הזמן לצאת בשעריה של סיינה. הדבר מתאפשר בעיקר עקב היעדרם המוחלט כמעט של כלי רכב בעיר, בגין המבנים השמורים כל כך, ובזכות ההומוגניות הכה נפלאה של הארכיטקטורה ושל הסגנון האומנותי בעיר.

אם לוקה היא העיר הרומאנית המובהקת של טוסקנה ופירנצה היא עיר הרנסנס הבלתי מעורערת, נראה כי סיינה היא העיר הגותית בה”א הידיעה. הדבר אינו מפתיע שכן תור הזהב של העיר היה בימים בו שלט בכיפה הסגנון הגותי באירופה. סיינה, על אף שמקורה ההיסטורי אינו לגמרי ידוע לנו, אטרוסקי, גאלי או רומאי, הנה אחת ערים הקדומות בטוסקנה. סיפורה כעיר ממש מתחיל רק במאה ה 12- כאשר היא הופכת לרפובליקה עצמאית. אולם, מעמדה וגאוותה באים לה ללא ספק בזכות תור הזהב שלה בין המאות ה-13 וה-14. הוא מחל בניצחונה הגדול על יריבתה פירנצה בקרב מונטאפרטי ב1260- ונמשך למעשה עד לדבר השחור של 1348 אשר השמיד עד את רוב תושביה, בדרכו להמית כשליש מאוכלוסיית אירופה.

ימים אלו היו בסיינה ימי ‘שלטון התשע’, שהורכב מתשעה נציגי הגילדות של העיר; הסוחרים, האומנים והבנקאים. ימים אלו היו ימי השגשוג והפאר, שבעטיים בנו את רוב מבני הציבור ואת הפאלאצו הנפלאים של עשירי העיר ואציליה ימים אלו היו של גדולי האומנים שנקראו לימים ״הפרימיטיביים״ ואשר בישרו את קורות האמנות ואת זריחת כוכבה של איטליה בשדה זה. הימים שהחזירו את תפארת האמנות הביזנטינית והביאוה לשיאים חדשים. הימים של סימונה מרטיני, של דוצ׳יו ושל האחים לורנצטי. ימים אלו היו גאוותה של העיר וללא ספק, שיא תפארתה ואל ימים אלו שואפים להתרפק תושבי העיר בימינו, בצאתם בתלבושות העבר הססגוניות, אל פסטיבל הפאליו הנערך פעמיים בשנה בקיץ, ב-2 ביולי וב-16באוגוסט. בימים אלו תוכלו ממש לחוש את עוצמת החוויה ההיסטורית הממלאת את תושבי סיינה כמשמעות חיים, ותחזו באחד האירועים התרבותיים- פולחניים היפים והמרהיבים ביותר באירופה כולה.

החיים כנרטיב ולא כמציאות

כמו בערים רבות בימי הביניים התאגדו תושבי העיר תחת קהילות שנתכנו באיטליה או קונטראדה או פארוכיה. במרכזה של כל קהילה עמדה כנסייה, סמל ותלבושת ניתנו לחבריה, והגנה ותמיכה לכלל, היו נחלתה. בעבר נחלקה העיר ל- 59 קונטראדות, אך כיום נותרו 17 בלבד. וכך נשתמרו סמליהן; הדרבן, הזאבה, הצדפה, הצב והחילזון. הטלה, הג׳ירפה, היער, האווז, המגדל, והדרקון. וכמו כן, הפנתר, התנשמת, העיט, הגל, הזחל והחד קרן, למשפחותם לבית אבותם. הפאליו נשתמר כנראה באורח דומה לתחרויות החגיגיות שנערכו בין הקונטראדות עוד במאה ה- 13. בפאליו נערכת תחרות רכיבה בין נציגי עשר מתוך שבע עשרה הקונטראדות העולים בגורל. לב החגיגה מתרחש בפיאצה דל קאמפו – הלב פועם של העיר, כאשר הרוכבים נדרשים להקיף את הכיכר שלוש פעמים. הרוכב המהיר ביותר מזכה את הקונטראדה שלו מקץ פחות מדקותיים, בפיסת הבד המדוברת ה׳פאליו׳ עליה חקוקה דמותה של הבתולה והמביאה גאווה ועץ חיים למחזיקים בה. במהלך כל הקיץ עסוקים בני העיר בדבר אחד בלבד, ה׳פאליו׳ הקרב ובא. לחברים בעשר הקונטראדות המשתתפות יש משמעות לחיים, לנותרים, טוב מותם מחייהם. המגיע לעיר בימים אלו, אל ייפלא בעיניו לגלות שהכל עסוקים באימוני מתופפים ובתרגולי דגלנים. איש על מחנהו ואיש על דיגלו. נשים ובעלים נקרעים זה מזו וחלילה, בהיקראם לדגל, וחברים יטו עורפם אלו לאלו במשוש תופים של ראשית החג.

בביקורנו, לא נסתייע בידינו להימצא, אלא שבוע לפני התחרות על כן לא ידועות לנו התוצאות הרות הגורל ומקנות המשמעות של הפאליו, ושל הזכייה בד בבד, בבד ובכבוד. אך האווירה הייתה מדהימה, הרחובות הופכים לתיאטרון של ממש. כאילו לא די ביסוד התיאטרלי של הרחוב האיטלקי ובכישרון המשחק המולד של הלטינים, באים מאורעות הקיץ השנתיים ומציתים את המעט הכבוי לגעש של אושר והתרגשות. והרי, מי שלא ראה שמחת הפאליו, לא ראה שמחה מימיו. שמחה וסערת רגשות אשר גוועות להן באחת ומבשרות על בואם של עשרה חודשים נטולי משמעות.
אבל לא רק הפאליו משווה לסיינה קסם שאין שני לו, העיר עצמה יש בה מן האווירה הפותחת את הלב והממלאת את הרוח. על השער הצפוני של העיר -פורטה דה קאמיליה כתוב בלטינית מילים המיטיבות לתאר את סגולתה של העיר Cor magis tibi Sena pandit ובעברית, ״סיינה מרחיבה את ליבך עוד הרבה יותר״. כמה תמציתי וכמה מדויק, אכן, תחושה של פתחון לבב היא זו הניבטת מבנייניה של העיר, מרחובותיה ומאנשיה.

 בניגוד גמור לפירנצה, הגאה, המפוארת והזוהרת, אשר ביטויה האומנותי כה מורכב ורב משמעות, בולטת בסיינה דווקא פשטות בלתי נסבלת. גווניה האדומים והאחדות הסגנונית השולטת בה משווים לעיר נופך קודר משהו, עמוק ומלא חן. בניגוד לפירנצה האקסטרוברטית, סיינה הנה אינטרוברטית באורח מובהק. הטיול בסמטאותיה מגלה לנו את אחד הביטויים היפים באירופה לאמנות הגותית בכלל והטוסקנית בפרט.

תור הזהב של סיינה

ימי הזוהר של סיינה והצלחתה הפוליטית והכלכלית, הביאו כאמור לתנופת בנייה עצומה. בימים אלו
 נבנו רוב הפאלאצו הנפלאים; ארמון קיג׳י סראצ׳יני בו שוכנת כיום כאמור האקדמיה למוסיקה, פאלאצו טולומיי היפה הנשקף על כיכר הנושאת את שמו ופאלאצו סאלימבני העתיק. כולם ארמונות גותיים מובהקים עם הקשת המחודדת הטיפוסית, אלא שבסיינה לקשת הגותית נוספת קשת תחתונה, המעוטרת לרוב בפיתוחים דמויי תלתן. קשת מחודדת כפולה זו, נקראת באמנות קשת סיינה על שם מקור הולדתה. אחד הארמונות היפים של העיר הוא פאלאצו בואונסיניורי אשר בו מצוי אחד המוזיאון הנפלאים של איטליה כולה הפינאקוטקה. ראשית המבנה, הן מן החוץ והן מן הפנים, שלא לדבר על הנוף הנשקף מן הקומה העליונה על העיר, אך מעל לכל, אוסף היצירות שבו, שערכו לא יסולא בפז.

תור הזהב האומנותי של העיר בתקופה הגותית של המאה ה-14 מופיע באופן נרחב במוזיאון הפינקוטקה. האב הקדמון – דוצ׳יו די בואונסנייה, מהווה לסיינה מה שהיה צ׳ימאבואה לפירנצה. אצלו למדו האחים לורנצטי ובעיקר ממשיכו הגדול סימונה מרטיני, יחד מהווים הם את אחד השלבים החשובים בתולדות האמנות האיטלקית והמערבית בכלל. תקופה זו מתבטאת ביצירות בעלי גוון ביזנטיני מובהק, רקע מוזהב, סצינות נוצריות מובהקות, כאשר הבולטות יותר מכל בסיינה, הן אלו העוסקות בבתולה. סצינות המאדונה והבמבינו, הבשורה או הערצת המאגים בוצעו בעשרות וריאציות שונות לעתים אפילו על ידי אותם אומנים עצמם. הדמויות אמנם ברוב המקרים, נטולות עדיין הבעה אישית, ובחלקן חסר הביטוי הרגשי, אך ברובן כבר מצוי יסוד השתחררות מן הביזנטיניזם החמור. ביצירותיו של סימונה מרטיני כבר מצויים מלבד הזהב, צבעים רבים וכן קווי מתאר עדינים. בכלל, עבודותיו מפגינות רכות, עדינות וזכות לאין קץ. אסכולת סיינה ממשיכה לפרוח לאורך חלקה הראשון של המאה ה-14, אולם דומה וזוהרה מתחיל דועך עם הדבר השחור של 1348 המפיל בחרבו את מיטב בניה של סיינה וביניהם האחים לורנצטי ואומנים רבים אחרים. הסגנון הגותי יימשך לאורך המאה, אך עתידה של האמנות האיטלקית יחזור ליריבתה הגדולה – פירנצה. אם יכולה הייתה סיינה בעבר לפלורנטינים דומה ואל מול הדבר השחור נותרה בלא מענה. סיינה צעדה אל עבר שקיעתה.

החיים כתיאטרון

אולם סיינה שמרה באורח ניסי על אוצרותיה ולעתים נראה כאילו דבר לא נשתנה בה מאז המאה הרת האסונות. די לצאת לכיכר העיר המרכזית ה׳פיאצה דל קאמפו׳ כדי לעמוד בפני אחת הכיכרות הנפלאות בתבל. הכיכר נראית כעין מניפה או צדפה, קעורה היא כתיאטרון רומי ומשקיפה היא על ה׳פאלאצו די קאמפו׳ כעל תפאורת במה. ההרמוניות הצבעית והארכיטקטונית כאחד, של המבנים התוחמים אותה, משווים לכיכר את יופייה, והאסימטריות שלה את קסמה המופלא. החיים בכיכר כזו לא יכולים להיות שלא כבתיאטרון ולא רק בימי הפאליו העליזים, אלא כל השנה. החיים כתיאטרון הוא אחד המאפיינים של האיטלקים והכיכר כאורח חיים הוא מאפיין מובהק של סיינה, פיאצה דל קאמפו מושכת אליה כאל חור שחור, כל באי עולם, מקומיים כזרים, מבוגרים כצעירים, לילות כימים. אנשים יושבים על הארץ, במרכז המניפה, משוכנעים שבכל רגע תתחיל ההופעה, אלא שההופעה לעולם עומדת. היא לא מתחילה והיא איננה מסתיימת, אנחנו פשוט חלק ממנה. הממד התיאטרלי – א-סימטרי המובהק של סיינה, בניגוד גמור לממד השכלי – גיאומטרי של פירנצה, מעניק לסיינה את הקסם המיוחד הזה שאין לא רע. סיינה מזמינה אליה את הספונטני ואולי יותר מכל את ההרפתקן. אלו ואלו מוצאים עצמם בעיר כבתוך תפאורה, בה הדרמה סוחפת אותך עד כדי התבטלותך לכדי ניצב בסרט משובח.

סגולותיה של סיינה כעיר הררית משתלבת עם סביבתה באורח מושלם, המעבר בין ה׳קונטאדו׳ החקלאי לתחום המוניציפלי לא תמיד ברור. מן החומות נשקפים לא פעם נופיהם של כרמי הזיתים והגפן המשתפלים על מורדותיה של סיינה. בהשאלה ממושגי האמנות ניתן לומר שהעיר מצויה בקומפוזיציה פתוחה אל סביבתה. קשר זה אל הטבע מוסיף לתחושה הזורמת והעל זמנית שיש בה. לדידי, סיינה מבטאת באורח מלא יותר את רוח טוסקנה, מאשר כל עיר אחרת. בה במידה שפריז אינה מייצגת את צרפת, ניו יורק אינה מייצגת את ארצות הברית ותל אביב את ישראל, כך פירנצה מייצגת את נפלאותיה שלה, אך לא את טוסקנה. הקשר הטבעי, המרחבי, האטרוסקי, עובר בהרים ולא במישור נהר ה׳ארנו׳. שפלת הארנו שאפשרה לפירנצה להתפתח לרפובליקה אדירה, לבירת הדוכסות המדיצ׳ית הגדולה ולעיר מטרופולין גדולה, לא אפשרה לה לשמור על הרוח הטוסקנית הניבטת בחבל הקיאנטי, בחבל ‘ארצו’ ובראש ובראשונה, בסיינה האמנות הגותית בשיאה.

אין ספק, פירנצה הנה אחת הערים החשובות בעולם, עשירה, מורכבת ומפוארה ואוצרה בלום. לא יספיקו שנות דור להפנים את עושרה וגדולתה ולא יימצאו המילים לבטא את יפי תפארתה. אולם צדק אבי, בסיינה יש משהו אחר, עיר של פשטות ושל רכות, עיר אינטימית ומלאה קסם. עיר שעל הגבול בין הנטורליסטי לסוריאליסטי. עיר שבה מחוגי הזמן אינם בהכרח נעים. זוהי עיר המזמינה הרפתקאות. ומעל לכל, סיינה היא עיר תיאטרלית שבו הרחוב הוא הבמה והפיאצה דל קאמפו הוא מעין ׳קור דה

מיראקל׳ ימי ביניימי זוהי עיר מלאת חיים הממלאת אותך שמחה. אם פירנצה פונה אל השכל בפרספקטיבת הרנסנס ומרחיבה דעתו, בקו הישר, בפרופורציונליות וביופי הרציונליים, הרי שסיינה פונה אל הרגש, בפשטות, בטבעיות, במעגליות ובאינטימיות. אכן, צדק אבי וצדק גם כותב האמרה האנונימי בשער קאמוליה, אכן סיינה פותחת את הלב, ועוד עשרות מונים יותר.