בין מדבריות, קרחונים ויערות מאובנים, הטרואר של פטגוניה מצית את דמיונם של יצרני יין חלוציים והרפתקניים. איתי גלייטמן מספק לכם הצצה לאחד מאזורי היין הדרומיים בעולם, שמבטיח להיות הדבר הבא שייצא מארגנטינה

ללא כל קשר ליין, ארגנטינה הייתה ונותרה סיפור אהבה מתמשך שמלווה את חיי. כמו ישראלים רבים לפניי ואחרי, הגעתי אליה בפעם הראשונה בשנת 2002, בתום השירות הצבאי, ונשביתי בקסם הלטינו-אמריקאי מן הרגע הראשון. לא יודע אם היו אלה האנשים, שמקפידים לקיים חיי נהנתנות אותנטיים במדינה שסובלת כמעט תמיד משחיתות וממשברים, אם היו אלה הנופים היפהפיים, הבשר המשובח, הקצב של בואנוס איירס בלילות או אוויר ההרים הצלול של ברילוצ’ה – הלב תמיד פועם במקצב אחר כשהראש חושב על ארגנטינה.

כבר אז, כחייל משוחרר, קל וחומר כאחד שסיים שירות ביחידת חי״ר ולא הסכים לשמוע על טרקים רגליים וגם לא על סכנות של ספורט אתגרי, מצאתי את עצמי מסייר בין יקבים במנדוזה. אלה היו זמנים שבהם המלבק הארגנטיני החל להתפוצץ ברחבי העולם, ימים שבהם יועץ היין החשוב והמשפיע ביותר בעולם, מישל רולאן, גילה את ארגנטינה וארגנטינה גילתה אותו, ובעיקר הייתה זו תקופה שבה ארגנטינה ביססה את מעמדה בעולם היין תוך שיצרנים מקומיים- כפי שקורה בדר״כ באבולוציה של אזורי יין בעולם החדש שמגששים את דרכם לצמרת- משתדלים לייצר יינות גדולים מהחיים, עשירים בפרי ועטופים בעץ האלון היוקרתי ביותר שכסף יכול לקנות. לבסוף, המטרה הושגה, וארגנטינה הצליחה במקום שבו מדינות רבות כשלו – למתג את עצמה ברמה בינלאומית סביב זן ענבים אקסקלוסיבי, מלבק, שלמרות ההיסטוריה הצרפתית שלו נתפש היום כארגנטיני לא פחות מאשר לאו מסי, מרסדס סוסה או אויטה פרון.

מאז אותו ביקור ראשון מלפני עשרים שנה, הזדמן לי לבקר בארגנטינה מספר פעמים נוספות, אך הפעם בהקשרים מקצועיים של יין גרידא. בביקורים הללו, מעבר ליכולת ללמוד ולהכיר מקרוב את הנפשות שפועלות בו, הופתעתי תמיד לגלות כמה היין הארגנטיני שונה מתדמית המלבק הגנרית שהצליחה לדבוק בו (שמבריחה ממנו שוחרי יין שלא מתחברים לזן ולסגנון המוכר שלו). אז נכון, יינות המלבק של מנדוזה היו ואף ימשיכו להיות גולת כותרת של ארגנטינה, הן מבחינת תודעה ציבורית והן מבחינת היקף הייצור, אך גם בתוך הז’אנר הזה, בטח ובטח בתחומים נוספים, ארגנטינה חווה תקופה מרתקת של התבגרות והתפתחות.

התהליך הזה, שמתרחש בין היתר בזכות דור צעיר וסקרן של ייננים ויינניות, בא לידי ביטוי ביצירה של מגוון סגנונות רחב יותר, בין היתר של יינות מלבק, בהרחבת הייצור של יינות לבנים ובעיקר בגישה טרואריסטית, כזו שמחפשת מחד טרוארים חדשים ומעניינים להשקיע בהם ומאידך להתמקצע וללמוד טוב יותר את הטרוארים הקיימים. לשם הדגמה, אם פעם התייחסו לאזור מנדוזה כמקשה אחת, די לבקר שם היום כדי לגלות את ההבדלים התהומיים שבין אזורי־משנה כמו לוחאן דה קויו, אגרלו ועמק אוקו, שהפך לטרואר הנחשק ביותר ומחולק אף הוא לשלל תתי-אזורים שונים באופיים.

אולם בזמן שהטרואר המשובח של מנדוזה הוא כבר סיפור ישן, מעטים נחשפו עד היום לזה של פטגוניה, אזור היין הדרומי ביותר של ארגנטינה שמגלם בתוכו הבטחה של ממש. ואם ללכת אחורה, לפסקה הראשונה, לסיפור ההתאהבות שלי בארגנטינה, אז כנראה שלחבל הארץ הפראי, המרוחק והמרתק הזה יש מניות רבות בכך. אחרי הכול, לא בכל יום אתה מבקר באזור שמקרב אותך לקצה העולם, הכי קרוב לקוטב הדרומי שרק אפשר, במקום שמיגנט אליו לאורך השנים חוקרים מהוללים כמו צ’ארלס דארוין ורוברט פיצרוי. ובעת הזו, אלו כבר לא רק חוקרים, מגלי־ארצות ותרמילאים שנמשכים לקרחונים של ארץ האש, אלא גם יצרני יין חלוציים שרואים בפטגוניה את העתיד של היין הארגנטיני.

פטגוניה הוא חבל ארץ עצום בשטחו שמשתרע על חלקן הדרומי של ארגנטינה וצ’ילה. בחלקו הדרומי ביותר לא ניתן עדיין לגדל ענבים (אך עם ההתחממות הגלובלית, מי יודע מה יהיה?), כך שהאתר הראשון, אם עולים צפונה, שבו מגדלים ענבים, גם אם בקושי רב, הוא סרמיינטו שבחבל צ’ובוט. 70 דונם של כרמים מחזיק שם יקב אוטרוניה, כאשר הייצור מתמקד, בהתאם לאקלים הקר, ביינות לבנים ומבעבעים.

מאחר ופטגוניה הוא אזור ששטחו מעל מיליון קמ״ר, כמובן שאי אפשר לדבר על טרואר אחיד, בטח כשהמרחק בין הכרמים הצפוניים ביותר מרוחקים יותר מאלף ק״מ מהכרמים הדרומיים ביותר. בתווך הזה תמצאו מדבריות, עמקים מיוערים ואזורים משופעי קרחונים. אם ראיתם את השם פטגוניה מופיע על תווית של בקבוק יין, אז הוא מתייחס לכרמים מושקים שמתרכזים בעיקר באזורים הצפוניים יותר, פרוביניציות ריו נגרו ונאוקואן, בהם זורמים הנהרות לימאי ונאוקואן, שיוצרים ביחד את נהר ריו נגרו. מאחר ומדובר באזורים מדבריים וצחיחים, הקירבה לנהרות קריטית, כאשר מי השלגים שזורמים מהרי האנדים משמשים מקורות השקיה זמינים.

האקלים הקריר של פטגוניה אמנם מאפשר יצירת יינות בעלי פרופיל רענן ומעודן, אך הוא נושא גם סכנות, כפור למשל. מסיבה זו, נבחרו לגידול בעיקר זני ענבים שמאפשרים סבב הבשלה מהיר יחסית. גם כאן מלבק הוא שחקן מרכזי, אך אליו מצטרף גם פינו נואר, זן שנתחו בנטיעות בפטגוניה עומד על 11% לעומת 1% בשאר כרמי ארגנטינה. מרלו וקברנה סוביניון מפיקים תוצאות טובות גם כן, כאשר ביינות הלבנים תמצאו שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג ואף סמיון.

ריו נגרו הוא כרגע אזור היין המרכזי והמבטיח ביותר של פטגוניה, ואחד מאזורי היין שכנראה תשמעו עליהם בשנים הקרובות. בסוף המאה ה-19, הממסד הארגנטיני נקט במדיניות קשה נגד הילידים שחיו בריו נגרו, תוך שהוא דוחק אותם לעבר האנדים ומפנה את השטח למהגרים שהגיעו מאירופה. המתיישבים החדשים הקימו לעצמם חוות קטנות וגידלו, בין היתר, גפנים להפקת יין. עם השנים התפתחה החקלאות בריו נגרו, ואף פעלו באזור למעלה מ-100 יקבים, אך רובם נעלמו במחצית השנייה של המאה ה-20, הן בגלל ייצור יתר והן בשל הקושי להתמודד בעלויות מול היינות של מנדוזה שהיו במגמת עלייה. היום פועלים באזור כ-20 יקבים בערך, שמרביתם הן השקעות חדשות של זרים שזיהו את הפוטנציאל ואהבו את האתגר. צ’אקרה, היקב הנהדר של פיירו אינצ’יזה דלה רוקטה, נצר למשפחת יין טוסקנית שהביאה לעולם את סאסיקאייה, הוא הדוגמה הבולטת ביותר, וכך גם יקב נואמיה של יועץ היין הבינלאומי האנס וינדינג דיירס.

האזור המובחר של ריו נגרו, אלטו ואלה, מציע תנאים אידיאליים להפקת יין: אדמות של גיר וחרסית שיושבות על מצע של חצץ, שורות של עצים ומטעים שמקנים הגנה מן הרוח שמנשבת ממערב ומי נהר זמינים להשקיה. כאשר מוסיפים לכך את הגפנים הבוגרות שניתן עדיין למצוא כאן ואת הקרקעות שמוצעות במחיר זול באופן יחסי, מבינים מה מושך לכאן יצרנים שמחפשים אחר הדבר הבא. מלבק מצטיין כאן בפרופיל סגלגל ועדין יותר מזה של מנדוזה, בעוד פינו נואר מציג מופע אדמתי ששונה מאוד מהמקור בבורגון. שרדונה הוא הזן הלבן המרכזי, והוא בהחלט מייצר הייפ כאשר יינן אגדי מבורגון כמו ז’אן מרק רולו מגיע לייצר אותו בשביל יקב צ’אקרה.

לצד ריו נגרו, האזור הצפוני והחדש יותר של נאוקואן הולך ומתפתח. הפקת יין באופן מסחרי היא עניין די חדש בנאוקואן, מתישהו בתחילת המילניום, כאשר היקב המפורסם ביותר, בודגה דל פין דל מונדו (יקב סוף העולם), היה החלוץ שעודד משקיעים נוספים להגיע אחריו. בין היקבים הבולטים תמצאו את פמיליה שרודר (יינות תחת השם סאורוס), משפחה שעסקיה בתחומי הרפואה והתקשורת, וכן יקבים קטנים כמו סקרטו פטגוניקו ופטריטי.

הכרמים בנאוקואן ניטעו לאורך הרכס שמפריד בין הנהר למישורים שלצידו, שמכונה בעגה המקומית בארדה, במקום שמאפשר השקיה נוחה. הקרקע עשויה חרסית במקומות שסמוכים לנהר והופכת חולית וגירית ככל שמתקרבים לרכס הגבעות. מלבק, קברנה סוביניון ופינו נואר הם הזנים האדומים העיקריים, כאשר על פי מבקר היין הארגנטיני החשוב ביותר היום, חואקין הידלגו, קברנה סוביניון הוא בעל הפוטנציאל המבטיח ביותר להצלחה מסחרית.

ככל שיורדים לאזור צ’ובוט ודרומה משם המשימה לגדל גפנים ליין הופכת למאתגרת וקשה יותר. באזור הכרמים הדרומי ביותר, סרמיינטו, הקים איל ההון, אלחנדרו בולגרוני, שמוכר מיקב גארזון באורוגואי ומחזיק גם יקבים במנדוזה ובקליפורניה, את יקב אוטרוניה. אם אתם במקרה מגיעים לסביבה, תגלו עד כמה מרתק לצעוד בין 700 דונם הכרמים שמועדים לקיפאון תחת תנאי כפור שעשויים להתפתח. אחרי שתרכשו בקבוק, תוכלו לשתות אותו בנחת בשמורת הטבע המאובנת הסמוכה, שבה עצים שהתאבנו לפני עשרות מיליוני שנים.

היינות של פטגוניה עדיין לא דיירי קבע בתפריטי היין, וכנראה שלא תמצאו אותם בכל חנות יין שכונתית (ביחס לאזורי יין אחרים בארגנטינה, הם עדיין מתומחרים גבוה יחסית ומתחילים סביב 100 שקלים), אך היו סמוכים ובטוחים שזה לא יהיה המצב בעוד שניים או שלושה עשורים. בין אם מדובר ביינות של ריו נגרו, נאוקואן או צ’ובוט, הם מציעים לשוחרי היין היכרות מרתקת עם ארגנטינה אחרת, חדשה, חלוצית, סוערת והרפתקנית. אז בפעם הבאה שתחשבו על יין מארגנטינה, תנו צ’אנס לפטגוניה. בהכי גרוע – תתאהבו.