למרות שהוא עדיין נשלט בידי קואופרטיבים, אזור אברוצתו עובר בימים אלה את אחת ממהפכות האיכות הבולטות של עולם היין האיטלקי. גלית בר־און עם מדריך מבוא ליינות האזור ולזני הענבים המקומיים שלו

חובבי ספורט אתגרי מגיעים לאברוצו (Abruzzo) כדי להעפיל לפסגות הרי האפנינים; מומחי אקלים מגיעים כדי להביט בעצב בנסיגתו של קרחון הקלדרונה (calderone), הקרחון הדרומי ביותר באירופה (או השני הדרומי? הבולגרים נותנים פייט); חובבי טבע מחפשים זאבי-אפנינים ונשרים זהובים בשמורות הטבע הענקיות, ואוהבי שלווה רובצים על החופים של הים האדריאטי, אבל מה לגבי תיירות יין?

אברוצו, על זני הענבים שלה שכל כך מזוהים עם האזור, היא לא יעד מועדף לסיורי יקבים. כמות מדהימה של 80% מהיינות באברוצו מיוצרים כיום על ידי קואופרטיבים. אלו הם סוחרים או יקבים גדולים שקונים ענבים או תירוש מהמגדלים, מכינים מהם יין ומבקבקים אותו תחת שמם. קואופרטיבים כשלעצמם הם לא בהכרח סמן לאיכות לא גבוהה, כמה מהיינות המוקפדים באירופה מיוצרים על ידי קואופרטיבים. אבל באברוצו, במשך עשרות שנים, היינות נוצרו מתוך מחשבה על כמות ולא על איכות. המגדלים שמכרו את ענביהם תוגמלו לפי כמות, ולא היה להם תמריץ להקפיד על יבולים נמוכים ועל עשייה מוקפדת. הרבה פעמים התירוש היה פשוט נמכר בכמויות גדולות ליצרנים אחרים באיטליה או בצרפת, שם השתמשו בו כמרכיב בבלנדים. למרבה השמחה, זה משתנה בעשורים האחרונים. יצרנים ארטיזנלים מקפידים על איכות הגפנים שהם נוטעים, מגבילים את היבולים כדי ליצור ענבים מרוכזים יותר, משתמשים בגפנים בוגרות כשמתאפשר, והייננות הקפדנית שלהם משלבת חדשנות ומסורת כדי ליצור יינות איכותיים, שמשקפים את האזור בו נוצרו.

אברוצו מתאפיין במגוון גדול במיוחד של תוואי נוף, סוגי קרקע ,תנאי אקלים ומיקרו אקלים- במערב מתנשאים הרי האפנינים עם פסגות אימתניות של עד 3 ק”מ, בעוד את הגבול המזרחי תוחמים חופי הים האדריאטי. תמצאו שם נוף הררי לצד מישורים, נהרות, אגמים. ליין שנעשה במקום כל־כך מגוון יש פוטנציאל מופלא להפגין את הטרואר שלו, מאחר וכל כרם מקבל תנאים אחרים, והיין יכול להיות שונה בכל מקום.

עשיית היין באברוצו מתרכזת כמעט כולה בזן אחד אדום ושניים לבנים:

מונטפולצ’יאנו (Montepulciano) – יש את מונטפולצ’יאנו העינב, ויש את מונטפולצ’יאנו הכפר בטוסקנה שסביבו מיוצרים יינות בשם הזה, ואין ביניהם קשר. האיטלקים לא יודעים להסביר את הכפילות בשמות, אבל הזדרזו לעזור להבדיל ביניהם, וזן הענבים באברוצו נקרא מונטפולצ’אנו אברוצזה (והיין שעושים ממנו נקרא מונטפולצ’אנו ד’אברוצו. עכשיו הרבה יותר טוב).

מונטפולצ’יאנו הוא עינב של “הרבה”- גוף, טאנינים, שיעור אלכוהול, צבע וריכוז טעמים. הוא במיטבו באזורים קרירים, בהם הוא נהנה מהבשלה איטית ומאוזנת. יינן עם יד עדינה יפיק ממנו יין עשיר ומרוכז, עם גוף מלא, טאנינים משולבים היטב, ארומות פרי שנעות בין פטל ודובדבנים לשזיפים בשלים, ירקרקות מרעננת, ותיבול של פלפל שחור ותבלינים חמים. יישון בחבית מעגל ומרכך את היין ומוסיף לו ארומות ואופי.

טרביאנו Trebbiano)) – באופן לא מפתיע השם המלא של העינב הוא טרביאנו אברוצזה, עקב ריבוי זני ענבים שנקראים טרביאנו, והיין עצמו נקרא טרביאנו ד’אברוצו.במיטבם מדובר ביינות מורכבים בעלי יכולת התיישנות, עם ארומות של תפוחים בשלים ושזיפים צהובים, קמומיל, עשבי תיבול, חמיצות טובה ומגע של מינרליות. יש יצרנים שמשתמשים בהבגרה בחבית לתוספת גוף ומורכבות.

פקורינו– האגדה מספרת שרועי הכבשים של אברוצו היו מניחים לעדרים שלהם לרעות בקיץ בהרי האפנינים, ובכל סתיו לקראת בוא החורף היו מכנסים את העדרים ומוליכים את הכבשים למישורים. מאחר והענבים בדיוק הבשילו הכבשים היו אוכלות את הענבים בדרך, והחלב שלהן היה מתוק ועשיר במיוחד. “פקורה” באיטלקית זו כבשה, וכך זן הענבים, וגם גבינת הכבשים, קיבלו את השם פקורינו.

ענבי הפקורינו עשירים בסוכר אבל שומרים על חמיצות טובה כשהם מבשילים. המתיקות שלהם יוצרת יין שיכול להיות בעל רמת אלכוהול גבוהה, אבל החמיצות שומרת עליו רענן, עם ארומות של אפרסקים, פרחוניות של יסמין ועשבוניות.