אחרי שסיימנו עם הלבנים, הגיע תורם של האדומים. אז עשו לעצמכם טובה וזנחו לחודש-חודשיים את הקברנה סוביניון, הסירה והפינו־נואר, ופנו את הבמה לטובת יינות מרגשים מזני קסינומאברו, מנסיה, בלאופרנקיש, אליאניקו ועוד

חשוב לשתות מה שאוהבים, אבל אם שותים רק מה שאוהבים מפספסים הזדמנויות לגלות דברים חדשים. אין דרך יותר כייפית ללמוד על יין מאשר לשתות אותו, ודרך טעימת זנים לא מוכרים אפשר ללמוד כל כך הרבה- להתוודע לארצות חדשות ולתרבות היין שלהן, לאזורי יין לא מוכרים ולסגנונות עשייה שונים. הכתבה הזו לוקחת אותנו לסיור קצרצר סביב העולם, דרך כמה זנים לא מאוד מוכרים ממקומות ובסגנונות שונים- מהיינות העוצמתיים עד לקז’ואלי והקל לשתייה.

אליאניקו–  :Aglianico אליאניקו מגדלים בקמפניה ובבזיליקטה עוד מימי הרומאים. בקמפניה, אליאניקו וזנים עתיקים אחרים נכללים בבלנדים שנקראים “דמעות ישו של הווזוב”, Lacryma Christi del Vesuvio, שאלה על פי המסורת המקומית הדמעות שהזיל ישו על מדרונות הר ווזוב, שהרוו את האדמה והפכו אותה לפוריה. אבל ענבי האליאניקו מהם מייצרים יינות עוצמתיים ומורכבים הם לא אלה שגדלים על האדמה הגעשית העשירה שלמרגלות הר ווזוב אלא הרחק ממנו, על אדמות דלות, שהטוף והאפר הוולקני בהן נשחקו במהלך העידנים והתערבבו בחול, חימר וגיר. הגפנים נטועות על צלעות הרים במקומות כמו מדרונות האפנינים בקמפניה, או הר הגעש הכבוי מונטה וולטורה (Monte Vulture), הר הנשרים, בבזיליקטה. הרבה פעמים ניתן למצוא גפני אליאניקו גדלות בגבהים בהם זנים אדומים אחרים מתקשים להבשיל. הענבים מבשילים לאט ונבצרים מאוחר, ומפתחים מינרליות מעושנת, ארומות של שזיפים ודובדבנים אדומים ושחורים, סיגליות, עור וטבק. החמיצות הגבוהה והטאנינים העזים של האליאניקו מצריכים כורם ויינן שידעו למתן אותם, וליינות יש יכולת התיישנות של שנים רבות, ואף של עשורים.

 קסינומברו– Xinomavro: במיתולוגיה היוונית הר ורמיון בצפון-מזרח יוון הוא מקום מושבה של סמלה semele)), אימו של דיוניסוס אל היין. כך שהקסינומברו, הזן שגדל למרגלות אותו הר, בסביבות העיר נאוסה (Naoussa), הוא לא רק זן ענבים יווני אלא זן עם “נשמה” יוונית.

הקסינומברו מפיק יינות שבמיטבם הם מרוכזים, עזי טעם, מורכבים, ובעלי יכולת התיישנות יוצאת דופן. ליין יש ארומות של תותים, דובדבנים, אגוזי מלך ואניס, וטעמי אומאמי של עגבניות מיובשות וזיתים שחורים (אמרנו נשמה יוונית). אזור הגידול המוכר ביותר של הקסינומברו הוא נאוסה, אבל לאחרונה אזור נוסף עושה לו שם- אמינדאיו Amyndayo)). הוא אמנם מאוד קרוב גאוגרפית לנאוסה אבל הכרמים בו נמצאים בגובה רב יותר, כך שהם נהנים ממיקרו אקלים קריר יותר ומהבשלה איטית. עקב זאת היינות של אמינדאיו קלים, מעודנים ומבושמים יותר מהיינות של נאוסה.

קרמנר- Carmenere: לפני 40 שנה יצא חוקר מאוניברסיטת מונפלייה לצ’ילה, במטרה לבדוק למה המרלו שם כל כך שונה מבכל מקום אחר בעולם. הצ’יליאנים הסבירו לו בגאווה שייננים מצ’ילה נסעו לבורדו של לפני תקופת הפילוקסרה, לקחו משם שתילים מובחרים של מרלו ונטעו אותם במולדתם. מאחר וכל גפני המרלו שבבורדו נעקרו עקב מגיפת הפילוקסרה, המשיכו הצ’יליאנים להסביר, המרלו של צ’ילה הוא הקרוב ביותר למקור הבורדולזי, ומכאן היחודיות שלו. לחוקר ממונפלייה לקח מעט מאוד זמן להגיע למסקנה אחרת: אותם ייננים צ’יליאנים שנסעו לבורדו חשבו שהביאו איתם מרלו, אבל הם טעו. הם הביאו קרמנר.

הקרמנר הוא אחד מששת זני הענבים האדומים המקוריים של בורדו, אבל מזג האוויר בבורדו קר וגשום מדי עבורו וקשה לגדל אותו שם, וכיום הוא נטוע בבורדו בכמויות קטנות. בצ’ילה, לעומת זאת, בחרו להפוך את הפדיחה  לסיפור הצלחה והקרמנר הוא זן הדגל שלהם.

קשה לדייק את הקרמנר. צריך לא מעט עבודה של כורם כדי לגדל פרי מאוזן, ולבצור אותו בנקודה המדוייקת בה העינב לא בשל מדי, אבל בשל מספיק כך שהארומות הירקרקות הבולטות שלו מתרככות. כך או כך, גם כשהענבים בשלים הפלפל הירוק הוא חלק מפרופיל הטעמים של הקרמנר, כמו גם שזיפים, פטל שחור וקקאו. יש יינות קרמנר בעלי יכולת התיישנות, אבל גם לא מעט יינות שלא צריך “לחכות להם” ושמתאימים לשתייה מוקדמת.

פרייזה– Freisa: בפיימונטה מולדתו הפרייזה רחוק מאנונימיות. גם היצרנים המוכרים והמיינסטרימים ביותר, כמו בורגוניו, וייטי, ואירה, מסקרלו- מייצרים יינות פרייזה. אבל נוף הכרמים של פיימונטה מושך מיליוני מבקרים בשנה, והם יודעים היטב למה הגיעו לשם: לשתות את כל הנביולו שיוכלו למצוא, ואולי גם ברברה ודולצ’טו. הרבה זני ענבים שגדלים בפיימונטה מאות שנים, כמו הפרייזה, נשארים בצל. פרייזה הוא קרוב גנטית לנביולו המלכותי אבל קדום ממנו ולפי ההערכה הוא ה”הורה” שלו. הוא חולק איתו כמה תווים משותפים אבל האופי שלו שונה ומחוספס יותר. הטאנינים של הפרייזה עזים לא פחות מאלה של הנביולו ועלולים להיות מרירים, והפרי חייב להיבצר בשל. ענבי הפרייזה הם במיטבם על קרקעות עם מרכיב חולי, כמו האדמות מסביב לאסטי, שם האדמה הדלה מרסנת את הפוריות הטבעית של הגפנים והענבים מרוכזים יותר ומלאי טעם. ליינות פרייזה יש חמיצות בולטת, ארומות של תותים, דובדבנים חמוצים, וורדים וטבק, והם מתאימים בצורה מושלמת לגבינות האלפיניות של פיימונטה.

מנסיה- המנסיה מגיע מביירזו (Bierzo) בצפון מערב ספרד, שם היה מוכר כזן אזורי פשוט, ששימש לייצור יין שולחני וקל לצריכה מיידית. השינוי הגיע כשגילה אותו יינן (יש שיאמרו יינן-סלב) שחיפש זן אותנטי ולא מוכר, וזיהה במנסיה פוטנציאל. הוא מצא גפנים בוגרות מאוד, חיפש אתרים שיתאימו להבשלה אופטימלית, הקפיד על פרקטיקות ביודינמיות, הגבלת יבולים בכרם, ייננות מדוייקת, והוציא את הזן הנידח מאלמוניותו. יינות מענבי מנסיה הם קלים לשתייה, עם ארומות שמחות של פרחים, תותים, רימונים, דובדבנים, פלפל, ומינרליות שממש מזכירה ארומה של חצץ גרוס. יין שמצויין לשתייה קלה עם שפע צלוחיות טאפאס וחברים.

בלאופרנקיש– Blaufrankisch: הנופים הדרמטיים והיפהפיים של צפון אוסטריה, של כרמים נטועים על מדרונות בשיפועים אימתניים, לא מתאימים לגידול בלאופרנקיש. על המתלולים הגולשים לדנובה ויובליה גדלים זנים לבנים קשוחים ממנו. הבלאופרנקיש גדל בעיקר בבורגנלנד (לא משפט שקל להגיד) במזרח אוסטריה, שם קר והררי פחות. זה אחד מהזנים שבאמת לא מובן איך הוא לא מוכר יותר. כשהוא במיטבו הוא יוצר יינות אלגנטיים, קטיפתיים, עם ארומות סמיכות של פירות יער כהים, עקיצת פלפל שחור, מלאות של בשר מעושן ופיקנטיות של זיתים שחורים, יין שימשיך להתפתח ולהשתנות שנים רבות בבקבוק.