אם תצאו לקנות יין שנעשה בארצות הברית תגלו רוב מוחלט של יינות זניים. התוויות יזעקו כל אחת בצבעה קברנה סוביניון, שרדונה או סוביניון בלאן. כל חובב יין יודע שזה אומר שהיין עשוי על טהרת זן הענבים המצוין על התווית, או לכל הפחות מצביע על רובו המכריע. 

באירופה הדברים מעט שונים. ישנם אמנם יינות זניים, כמו שבלי (שרדונה), סנסר (סוביניון בלאן) או ברולו (נביולו), אך במרבית האזורים, למשל בורדו, עמק הרון או קיאנטי, היינות דווקא רב-זניים. ועדיין, בכל האזורים שהוזכרו הכרמים נטועים בזן אחד ויחיד, והשילוב ביניהם קורה ביקב. כשהוא מתרחש כבר בזמן התסיסה התהליך נקרא Co-fermentation, אך לרוב עירוב הזנים נעשה רק בשלב ה״בלנד״, בו יוחלט על חלקם של הזנים השונים ביין המוגמר.

״פילד בלנד״

אך למעשה, כמה שזה עשוי להפתיע, כרמים הנטועים זן אחד ויחיד הם דבר חדש יחסית, ולמעשה, כמעט ולא היו קיימים כאלו לפני המאה ה-20. עד מגפת הפילוקסרה, אותה כנימת גפן שהגיעה מארה״ב לאירופה, ובסוף המאה ה-19 חיסלה כרם אחרי כרם ואזורי יין שלמים, ברוב הכרמים היו נטועים זה לצד זה זנים רבים. הסיבות לכך היו מגוונות. ראשית, עד המאה התשע-עשרה זני הענבים המוכרים לנו היום טרם סווגו או קוטלגו בצורה מהימנה. זני הענבים זכו לשמות וכינויים שונים בארצות השונות, ולעתים אפילו באזורים שונים באותה מדינה, כך שלא פעם הכורמים בכלל לא ידעו שמדובר באותו זן.

סיבה חשובה נוספת הייתה הרצון להבטיח יציבות איכותית מידי שנה בשנה. היינות היו תערובות-שדה של כל הזנים שהיו בכרם. הם נבצרו יחד ועברו תסיסה משותפת. זנים מסוימים הבשילו לפני אחרים, כך שכל בציר, עם תנאי האקלים הייחודיים לו, הפיק שילוב שונה של ענבים לא בשלים די צרכם, ענבים בשלים במועדם וכאלה שכבר הגיעו להבשלת יתר. אופי היין וסגנונו היה משתנה מבציר לבציר, ולרוב לא הייתה עקביות בטעם, בגוף, במרקם ובאלכוהול. עם זאת, הזנים השונים תמיד הצליחו לחפות אחד על האחר ואיכות היין נשמרה.

הבלנד נעשה בכרם

התפיסה הרווחת הייתה שהענבים בכרם מבטאים את האיזון הנכון להצלחה גם בשנים קרות וגם בשנים חמות. וכך, הרבה לפני שחזרה המילה Bio-diversity לאופנה, היה מקובל לנטוע באותו כרם זנים עם ניגודים משלימים, אלו המבשילים מוקדם (טוב בשנים קרות או גשומות) עם זנים המבשילים מאוחר (טוב בשנים חמות) כך שלא תהיה שנה שבה חלילה יהיו כל הענבים בסל אחד.

הלך רוח מתוחכם אף יותר הביא אנשי יין ללכת כברת דרך נוספת, בחפשם שהזנים ישלימו זה את זה ויתרמו כל אחד מאיכויותיו ליין. זנים כמו קולורינו (השם כבר מרמז) באיטליה, או גרנאצ׳ה טינטוררה בצרפת וספרד, תפקידם היה לחזק את צבע היין. היו זנים כמו ברברה שניטעו כדי לספק ליין חמיצות טובה, וסנסו או קאיניו נועדו להקליל. במקביל, זנים כמו מורבדר או סירה באו לחזק את היין עם טאנין או אלכוהול.

לסיכום, יינות של תערובת-שדה (Field blend) הם יינות שנעשו מכרם שזנים שונים גדלים בו יחדיו. הם נבצרים יחד, תוססים יחד, ומראש מהווים את היין הסופי.  

אם כך זהו יין של כרם יחידני אך רב זני, והערבוב נעשה כבר בכרם ולא ביקב.

פורטוגל ארץ הפילד-בלנד

כאמור, באירופה לא נטעו זנים בנפרד עד הנטיעות הנרחבות המחודשות שנדרשו לאחר שהתפרצות הפילוקסרה חיסלה 90% מכרמי היבשת. כיום רובם המוחלט של כרמי העולם נטועים כל זן בנפרד, בין אם מדובר בקלונים, בייחורים או בבחירות מסאליות.

עם זאת, ישנם מקומות בעולם בהם עדיין ניתן למצוא כרמים מעורבים שכאלו המוסיפים פלפל ועניין בעידן שבו הזנים הם המותג השליט. הארץ המובהקת ביותר בה ניתן למצוא יינות פילד-בלנד היא פורטוגל, בה עד היום ישנם עשרות אלפי דונם של כרמים בני 50-100 שנים הנטועים במעורב.

גם אזור גליסיה שבצפון מערב ספרד עשיר מאד בכרמים מעורבים. לעתים יהיה זה כרם שכל זניו אדומים, לפעמים כולם לבנים, ולפעמים מוצאים אפילו עירוב של זנים אדומים ולבנים יחדיו. 

משמעות הדבר היא שבאזור ריביירה סאקרה למשל, גפן של מנסיה (אדום) עשויה להימצא בשכנות מימין עם דוניה בלאנקה (לבן) עם בסטרדו (אדום) משמאל כשממול דר לו גודייו (שוב לבן). בחלק מהמקרים הגפן בכלל הורכבה על שורשי זן אחר. בכל מקרה, מה שמייחד את הפילד-בלנד הוא שבהגיע מועד הבציר, הכרם נבצר בפעם אחת, והדיוק בבחירת המועד הנכון מדגישה את מיומנותו, אומנותו ומצוינותו של הכורם או היינן.

אנטוניו מאסאניטה הוא אחד מאותם ייננים המחפשים בנרות כרמים שכאלה. היינות הלבנים שהוא עושה כמו פיטאפרטה לבן מאלנטז׳ו או הדואורו בראנקו שהוא עושה בצפון פורטוגל, מדגימים באופן נפלא את האיזון הפנימי של יין תערובת שדה. בפיטאפרטה גדלים זה לצד זה רופיירו, ארינטו ואליקנטה לבן, שיחד מצליחים להפיק יין לבן חד ורענן הרבה יותר ממה שצפוי באזור חם כמו אלנטז׳ו.

״פרופילי הטעמים של היינות משתנים בהתאם לזני הענבים מהם הם נעשים״ אומרת סנדרה טבארס דה סילבה, מיקב Wine & Soul הנהדר שבעמק הדואורו בפורטוגל, “תערובות-שדה מצליחות להגיע לרמת מורכבות נוספת, לאיזון ולאלגנטיות שקשה מאוד להגיע ביינות שהם בלנד ביקב״.

גם אגדת הדואורו וחברי הטוב דירק ניפורט מאוהב בכרמים המעורבים שלו, בהם נטועים ויוזיניו, רביגאטו, קודגה ואחרים, שמהם הוא מכין את יין ה׳רדומה ברנקו רזרבה׳ או ה׳טיארה׳ הנהדרים שלו.

לא רק חצי האי האיברי

פורטוגל וספרד הם הידועים ביותר בכרמים ותיקים ומעורבים, אך גם אזור רוסיון בצרפת ואזורים רבים בעמק הרון הדרומי שופעים כרמים מעורבים. אפילו בקוט רוטי שבעמק הרון הצפוני תמצאו לא מעט גפני ויונייה שזורות בין גפני הסירה המהוללים. 

באוסטריה, ובמיוחד בעיר וינה, תמצאו יין העונה לשם ׳גמישטר זאץ׳ שגם הוא אינו אחר מפילד-בלנד בו מעורבים זנים רבים כגון גרונר ולטלינר, ריזלינג, טרמינר, גלבר מוסקטלר וכדומה. יינות  ה-Gemischter Satz נתפסו עד לא מזמן כיינות פשוטים ומלאי אופי שמח שהוגשו בעיקר ב-Heurigue, טברנות היין של וינה. אבל בשנים האחרונות עלתה קרנם של יינות מעורבים מקסימים ומהנים אלו, והם הפכו אופנתיים.

גם בעולם החדש ישנם כמה כרמים מעורבים היסטוריים. במיוחד ידוע זה של יקב רידג׳ הנפלא בדריי קריק שבסונומה, בו גדלות גפנים בוגרות של זינפנדל, המעורבות עם קריניאן, פטיט סירה ומאטארו.   

אז איפה למצוא יינות כאלה?

חובבי יין המעוניינים לגלות יינות של תערובת-שדה יתקשו לאתר אותם, מכיוון שרק מקצת מהיינות הללו מסומנים ככאלה על הבקבוק. יינות ״תערובת-שדה״ פורטוגזים יופיעו בדרך כלל כ׳דואורו טינטו׳ או ׳אלנטז׳ו בראנקו׳ בלי שום הסבר או ציון לא של הזנים ולא של היותם פרי כרם אחד.   

בארה״ב, כשהיין מורכב מלפחות 75% זן ענבים אחד, לרוב יהיה זה הזן הדומיננטי שיופיע על התווית. לכן, על התווית של Old Hill של היקב האמריקאי הנודע רייבנסווד, מצויין זינפנדל, למרות שהכרם מעורב עם זנים אחרים. אבל גם במקרה של רידג׳ גייזרוויל שהזכרנו קודם לכן, בו דווקא כן מופיעים כל הזנים ואחוזיהם על התווית, עדיין קשה יהיה לחובב יין לדעת האם הזנים הללו עורבבו כבר בכרם, או שמא רק ביקב. 

בגלל נדירותם, אנחנו שמחים לשים את הזרקור על אותם יינות היסטוריים נפלאים, הנושאים שם של מקום ואשר חלק מן הפלא הזה הנקרא בלנד קורה בבלגן מלא חיים כבר בחיק הטבע. 

כדי להקל עליכם בחרנו לכם כמה יינות מעורבים שכאלה, מפורטוגל, מספרד, מאוסטריה ואפילו מאיטליה. יינות שחיפשו בהם לייצג את המקום, את הטרואר, את האיזון שנוצר בחלקת טבע מסוימת בשנה נתונה, ולא את הביטוי הזני המובהק, לא שחלילה יש משהו רע בביטוי זני מוצלח, הלוכד את הייחודיות של הטרואר, אבל על כך בפעמים הבאות.