אם יש דבר שלא לקחנו מהאמריקאים, וטוב שכך, הוא חוקי האלכוהול המטורללים שלהם. גלית בר־און עם כתבה שנעה מימי היובש של שנות ה-20 ועד לימים שבהם לסטודנטים ליין אסור לשתות יין

המחוקקים בקליפורניה ניצבו בפני בעיה: גיל השתייה החוקי שם, כמו בכל מקום בארצות הברית, הוא 21, אבל הרבה מאוד צעירים בני 18, 19 ו-20 פונים ללימודי ייננות. איך אפוא אפשר ללמוד על עשיית יין כשאסור לך לשתות יין?

המחוקקים בקליפורניה, אנשים הגיוניים ומעשיים, מצאו פתרון: לתלמידי מגמות ובתי הספר לייננות אמנם אסור לשתות יין במהלך הלימודים שלהם, אבל מותר להם לטעום אותו.

היחס של ארצות הברית לצריכת אלכוהול היה מאז ומתמיד מורכב וסבוך. עוד במאה ה-19 החלו ארגונים פוריטנים לנהל קמפיינים שהטיפו להימנעות מצריכת משקאות אלכוהוליים. ב 1920 התהליך הזה הגיע לשיאו כשהוחל התיקון ה- 18 לחוקה האמריקאית. התיקון אסר ייצור, ייבוא, שינוע ומכירה של כל משקה שהכיל מעל 0.5% אלכוהול. בין השנים 1920-1933, תקופה שקיבלה את השם “תקופת היובש” (באנגליתprohibition era , תקופת האיסור) כמעט ולא הייתה דרך חוקית לצרוך אלכוהול בארצות הברית.

למה “כמעט”?

מי שהתעמק בחוק היבש, והיו שהתעמקו מאוד, גילה שאמנם ייצור יין נאסר אבל גידול של ענבי יין לא, וגם לא מכירה שלהם, וענבים אכן גודלו, נארזו ונשלחו לכל קצווי ארצות הברית, שם היוו בסיס לתעשיית יין ביתית. הראש היצירתי המציא גם את ה vine glo-  תרכיז מענבי יין שנמכר כדי לעשות ממנו מיץ. על האריזה היו כתובות הוראות שימוש כדלקמן: “נא למהול את תכולת הקופסה בגלון מים, ובבקשה לא לשים את הנוזל המתקבל במקום חשוך למשך עשרים יום, כי אז הוא יהפוך ליין”.

עוד פרצות בחוק? יש ויש.

החוק התיר מכירה של אלכוהול לשימוש דתי ורפואי, כך שרופאים החלו לרשום וויסקי כטיפול למגוון תחלואים, ואנשים רבים גילו את הדת. היהדות קסמה במיוחד לאנשים באותו זמן מאחר ואף אחד לא ידע להגדיר בדיוק מה הופך אדם לרב. וכך, קבוצה של 12 אנשים יכלה להירשם כקהילה יהודית ולמנות אחד מהם לרב הקהילה, ובשנתיים הראשונות של תקופת היובש הרבה מאוד רבנים חדשים מקרב המהגרים האיריים חילקו לצאן מרעיתם וויסקי, יין ושמפניה לצרכי פולחן דתי. הפרצה הספציפית הזו נסגרה בעקבות פנייה לרשויות החוק של לא אחר מאשר הוועד היהודי האמריקאי, שלא אהב את הפגיעה במוניטין של המאמינים.

אבל פרצות בחוק לא היו הדרך היחידה לצרוך אלכוהול. הדרכים הנפוצות יותר כללו הפרות שלו. בקנה מידה קטן, אנשים מכרו משקאות אלכוהוליים שייצרו או זיקקו בבית, ומאחר ולא היה שום סוג של פיקוח על התוצר נרשמו מקרי מוות מהרעלות. בקנה מידה גדול לאין שיעור, לתקופת היובש הייתה תרומה חד־ משמעית וישירה לעליית הפשע המאורגן. משפחות פשע החלו לעסוק בהברחה ומכירה של אלכוהול בקנה מידה עצום. בכל פינה צצו ברים שמכרו אלכוהול לא חוקי, שנקראו speakeasies. חלקם היו מקומות אפרוריים שאפשרו לאנשי למעמד הפועלים לשתות משהו אחרי יום עבודה, אבל היו גם אחרים. מקומות גדולים ונוצצים, שלצד האלכוהול הלא חוקי הציעו רחבות ריקודים, מוזיקת ג’אז שהייתה אז הלהיט החדש, הופעות, וגברים יכלו לשבת לצד נשים ולשתות יחד, לרקוד, דברים שלא היה מקובל חברתית עד אז. שנות העשרים העליזות הגיעו. כל זה הצריך עצימת עין מצד שוטרים, שופטים ופוליטיקאים, בדרך כלל תמורת טובות הנאה אבל לפעמים גם עקב איומים באלימות או אלימות ממש. האידיאות הפוריטניות של טוהר המידות וערכי המשפחה שההימנעות מאלכוהול הייתה אמורה להביא איתה, נגוזו.

התיקון ה-18 בוטל 13 שנה לאחר שהוחל ע”י התיקון ה-21. זהו התיקון היחידי לחוקה האמריקאית שמבטל תיקון קודם. כל מדינה קיבלה רשות לקבוע לעצמה מדיניות הפצה ומכירה של אלכוהול. היו אמנם מדינות שרצו להשאיר את האיסורים על אלכוהול על כנם. קנזס, למשל, ביטלה את ה-prohibition רק בשנת 1948. אבל רוב המדינות הסירו את האיסור הגורף, וכיום רבות מהן מאפשרות לכל מחוז ורשות מקומית להחליט על אופני צריכת האלכוהול שלהם ולחוקק חוקים מקומיים בנושא. אם למישהו זה נשמע קצת מבולגן, בהחלט אפשר להבין למה. השעות בהן מותרת מכירת אלכוהול מוסדרות בחקיקה ונאכפות בקפדנות, אבל הן שונות בכל מקום; יש מקומות שבהם אסורה המכירה בימי בחירות, למרות שבאלסקה מקלים ומתירים מכירת אלכוהול לאחר סגירת הקלפיות; בקנזס רק ב-1987 הותר קיום ברים; באלבאמה מותר להחזיק אלכוהול בבית אבל אין בתי עסק שמותר להם למכור אותו; במסצ’וסטס ובצפון קרוליינה החוק לא מאפשר למכור יין בהנחה, כלומר סיילים אסורים על פי חוק, וכך גם Happy Hour; במדינת מיין מותר לאדם מתחת לגיל 21 לצרוך אלכוהול בפרטיות הבית שלו עצמו רק אם נוכח במקום הורה או אפוטרופוס חוקי; ובמור קאונטי שבטנסי אמנם נמצאת מזקקת ג’ק דניאלס, אבל אין באותו מחוז אף מקום שיש לו היתר למכור אותו. טעימות וויסקי במסגרת סיור במזקקה מותרות, מתחשב המחוקק.

מי שנוסע לארצות הברית, תמיד כדאי שיברר מה החוק הנוגע לצריכת אלכוהול במקום בו ישהה. אחרת הוא עלול לגלות שהפנטזיה על פיקניק עם בקבוק יין על הדשא בסנטרל פארק מתנגשת עם החוק המקומי. בעיר ניו יורק אסור לשאת בציבור בקבוק יין פתוח.