מאורעות ה-7 באוקטובר תפסו את שלומי צור מיקב תל־אפק בזמן שהוא מגשים חלום – בציר ענבים באזור ואכאו שבאוסטריה. ראיון אנושי ומרגש כחלק מסדרת כתבות של גלית בר־און שעוסקת בעולם היין והתמודדותו עם ימי המלחמה

״איפה היית ב-7 לאוקטובר?״ היא סדרת כתבות מיוחדת שעוסקת בהתמודדות של עולם היין הישראלי, על שלל היבטיו, עם המתקפה הקשה והמלחמה שבאה אחריה. מי ייתן ונדע ימים שקטים וטובים ויותר.

שלומי צור, היינן והבעלים של יקב תל אפק, היה בעיצומו של בציר ענבי גרונר ולטלינר בעמק ואכאו. “אני מת על אוסטריה”, הוא מספר, “טיילתי שם לא מעט, ובין השאר התאהבתי גם ביינות שלהם. אני אוהב את האיזון של היינות האוסטרים, בין הבשלות של הפרי לבין החדות והחמיצות שלו. אלה יינות לא כבדים, רמת האלכוהול בהם מתונה, אין בשלות-יתר ואין שימוש מופרז בחביות״.

סיפור האהבה האוסטרי של צור, איש של עבודת־אדמה, החל לפני 3 שנים כשטייל במדינה והמשיך לסיור יקבים באזור ואכאו שבצפון. ״בעקבות המלצה של חבר הגעתי ליקב F. J. Gritsch. לא תכננתי מראש להגיע לשם, לא עשיתי עבודת הכנה על היקב, כל מה שידעתי כשהגעתי לשם היה שהם מייצרים כמעט אך ורק יינות לבנים, ורוזה אחד, מענבי צוויגלט. ישבתי במרכז המבקרים עם האנשים מאירי הפנים ומכניסי האורחים האלה, טעמתי את היינות שלהם, הסתכלתי על הגפנים שנטועות על טרסות אבן על מדרונות תלולים, ואז נבט הרעיון: להגיע לשם יום אחד ולעבור איתם עונת בציר”.

כאן, בארץ, שלומי מבלה לא מעט זמן בעבודה פיזית בכרם. “הכרמים מהם מגיעים הענבים ליינות שלי אמנם לא בבעלותי, אבל אני מעורב בכל היבט של הגידול שלהם, מהזמירה בחורף ועד לבציר. הכל מתחיל דרך הידיים- כדי שיהיה יין קריניאן איכותי, למשל, חייבים לעבוד בכרם כדי להגביל את היבולים הגבוהים של הגפן, אחרת הענבים יהיו מימיים במקום להיות מרוכזי טעם. צריך לתזמן את הבציר של הזנים הלבנים כך שיהיו מוכנים לעבודה ביקב באותו זמן, כי הם נכנסים לתסיסה משותפת. כל אלמנט ביין מצריך עבודה מתמדת בכרם”.

את אותם סדר ודיוק מהעבודה בכרם הביא שלומי לתכנון הנסיעה. מהרגע שהחלום לעשות בציר הפך לרעיון מוחשי, ומרעיון להחלטה, נדרש זמן לממש אותו. “כל הלוגיסטיקה מסביב דרשה התארגנות של שנה מראש”, הוא אומר.

ב-1 באוקטובר האחרון שלומי הגיע לואכאו, לשהות מתוכננת של חודש. הבציר, שבארץ הסתיים כמה שבועות קודם, בדיוק החל שם, והמקום התמלא בפועלים מרחבי אירופה. “ליצרני הואכאו יש דירוג משלהם ליינות שהם מייצרים, בנוסף לדירוג האוסטרי הסטנדרטי״ מספר שלומי. ״הוא מבוסס על שלוש דרגות הבשלה של הענבים, כך שצריך לעבור פעמיים ושלוש פעמים על כל שורת גפנים, כדי לבחור בכל פעם את האשכולות שהגיעו לרמת ההבשלה הרצויה. זה מצריך עובדים מיומנים, אנשים שיודעים מה הם עושים אשר ידעו לבחור מה לקטוף ומה להשאיר על הגפן כדי שיבשיל עוד”. שלומי, בעל תואר שני בכורמות וייננות מהאוניברסיטה העברית, היה יוצא דופן בלא מעט פרמטרים בין הבוצרים האוסטרים, האלבנים והצ’כים, בני העשרים והשלושים, אבל התקבל בשמחה. אנשי Gritsch שיכנו את  היינן האורח מישראל בצימר מפנק שפונה למדרונות התלולים שגולשים לדנובה. המציאות התעלתה על החלום.

הטלפון מהארץ הגיע ב-7 באוקטובר בשעה 8:00 בבוקר, כששלומי היה בתחילתו של יום מנוחה מעבודה, יום שתכנן להעביר במרכז המבקרים של היקב. לירון, אשתו, הייתה מהעבר השני של הקו וסיפרה לו שמשהו נורא ואיום מתרחש. היא ובתם האמצעית, שובל, מצאו את עצמן בתוך חלום בלהות, בחמ”ל ביתי מאולתר, בניסיונות נואשים לגייס כוח חילוץ שיציל את חייהן של החברות של שובל שנסעו לבלות ולהנות במסיבה בנובה. שובל עצמה הייתה אמורה לנסוע איתן וברגע האחרון החליטה שלא להצטרף. במהלך היום, כשהגיעו עוד ועוד עדכונים, היה ברור שהחיים של כולם השתנו לתמיד.

שלומי מצא טיסה לארץ רק 12 ימים מאוחר יותר, ובינתיים נשאר לעבוד ביקב. “מעולם לא חוויתי קושי כזה”, הוא משחזר. “מצד אחד, אני נמצא בתוך גלויה, מוקף בנופים עוצרי נשימה, עושה משהו שחלמתי עליו שנים, לומד עוד ועוד דברים חדשים ומצד שני- קרה אסון נורא ואני לא נמצא בארץ שלי ולא עם המשפחה שלי. אני דואג דאגה עמוקה לאנשים שאני אוהב, אבל לא יכול להיות איתם. בנוסף, גם לא יכולתי להעביר לסובבים אותי את גודל השבר שאני חווה. זרים לא יכולים להבין את זה. אנחנו עומדים בערב ביקב מצוחצח כמו בית מרקחת, מטפלים בענבים, ופתאום האפליקציה של פיקוד העורף שהתקנתי בסלולרי מתחילה לצפצף, ואני מסביר לאנשים שהצפצוף מתריע מפני טילים שנורים ונופלים על ערים ישראליות, ושזו מציאות היומיום של הרבה אנשים בישראל, לא רק בימי מלחמה. אי אפשר באמת להסביר דבר כזה. אז מישהו מהם אומר שהוא לא היה יכול לחיות ככה, ומישהו אחר מסכים איתו, וכל אחד ממשיך בשלו. הם לא באמת יכולים להבין”.

החזרה לארץ היתה מטלטלת, וכללה איחוד עם המשפחה, שירות מילואים ששלומי לא מרחיב עליו את הדיבור ועבודה שוטפת ביקב, שלא מחכה לאף אחד, גם לא לאלו שצריכים לאסוף את עצמם ולהבין איך ממשיכים.

“החוויה בואכאו השאירה עלי רושם עצום שעוד לא לגמרי הייתי פנוי לעכל ולעבד, הכל עוד צריך לשקוע, אבל יותר מהכל, ראיתי עד כמה העבודה בכרם וביקב יכולה להיות שונה ממה שאני מכיר, כי היא חייבת להיות מדויקת לא רק לזן הענבים ולסגנון היין, אלא גם לאזור ולאקלים”, מסכם שלומי.

יקב הבוטיק הביתי של שלומי ולירון, תל-אפק, מייצר 3500 בקבוקים בשנה. הוא קיים כעשרים שנים, שבמהלכן הם התחילו לארח קבוצות טועמים בחצר היקב בראש העין, שהיא גם חצר הבית הפרטי. גם בתחום הזה המלחמה שינתה לא מעט דברים.

“אנחנו מאוד אוהבים לארח ונהנים ממפגשים עם אנשים, אבל בשבועות שאחרי תחילת המלחמה לא יכולנו אפילו לחשוב על זה. הרבה אנשים לא רצו בכלל לשתות יין או לעשות כל דבר שמתקשר להנאה”, הוא נזכר, “מי היה יכול לחשוב על לארח או להתארח לטעימות יין? עכשיו אנחנו לאט לאט מתחילים שוב לקבל קבוצות של מבקרים. זה עושה טוב להם ולנו. החברה, השיחה. אנחנו יושבים עם אנשים ששותים את היין שלנו ומספרים את הסיפור של היין, בכל רמה שמעניינת אותם”.

תכניות לעתיד הקרוב? כמובן שיש. “קודם כל ביקבוק של היינות האדומים. יהיו יינות זניים- פינו נואר, קברנה פרנק, קריניאן, מלבק פרא, ויהיה עוד יין אדום שהוא כרגע הפתעה”, הוא מחייך. מעבר לכך- חורף, זמן לזמור את הגפנים ולהכין אותן לאביב. יש דברים שמשתנים לבלי הכר, ויש כאלה שלא.