המגמות, הטרנדים, היציאה מהקורונה ויינות מומלצים- זו הייתה 2022

יש יותר מדי הזדמנויות במהלך השנה להיזכר בכך שהזמן רץ, החיים מתקדמים והמונה דופק בקצב מהיר מכפי שהאמנו: יום הולדת, טסט של הרכב, הניסיונות הקדחתניים למצוא לילדים תעסוקה לאוגוסט…בקיצור, לא חסר. ובכל זאת, יש משהו בכניסתה של שנה חדשה – על פניו עוד יום במסע החיים שלנו – שמעבר לכך שהיא גורמת לנו להשתאות עד כמה מהר חלפו להם תריסר ירחים, מביאה אותנו להתבוננות רטרוספקטיבית על כל מה שעברנו בשנה האחרונה. התבוננות שעוזרת לנו לייצר פרספקטיבה, לזהות מגמות בחיינו ולייצר את החלומות שירכיבו את השנה הנכנסת.

שנת 2022 סימנה, לפחות מבחינה תודעתית (מי שמע על הגל הנוכחי?), את יציאתו של העולם מתהומות הקורונה לעבר עתיד בריא ונטול הגבלות. אז אמנם עזבנו את המסכות, שכחנו מה זה מקדם הדבקה והפסקנו לספור חולים על בסיס שעתי, אך השפעות הקורונה עדיין ניכרו בהשפעתן על חיינו, לרבות בתחום היין. עליית מחירי הסחורות בעולם לא דילגה על ענף היין, כמו גם עלויות השינוע, האריזה, כוח האדם וכמעט כל דבר למעט שמרי הבר שמצויים על קליפת הענב. במקביל לכך, גם אם באופן פרדוקסלי להתייקרות, עולם היין הצליח לשמר את התנופה האדירה שהוא חווה בימי הקורונה. קהלים חדשים נוספו למעגל שהיה שמור במשך שנים ל״מביני עניין״, ויין הפך לפתע ממשקה רציני של מבוגרים לכזה שאפשר להתאחד סביבו, לנהל שיחה, להעביר שעה על ספסל ברחוב, גם אם עדיין לא מלאו לך 30.

בבואנו לסכם את שנת 2022, בחרנו לנתח אותה באמצעות כמה נקודות מבט שיש בהן מן השונה והמשותף: הראשונה בוחנת את השנה דרך פריזמה עיתונאית-גלובלית, בעוד השנייה מאפשרת לנו, בזכות הצומת שבו ניצבת צ’ירז, להבין את הלכי הרוח, את הטרנדים, את המגמות, את האהבות והשנאות שאתם, בין אם מנויים ובין אם לקוחות במודלים אחרים, מלמדים אותנו יום אחרי יום. אז תודה מראש על שלל התובנות, והרי לפניכם סיכום השנה שלנו עם יינות מצורפים בכל קטגוריה, אותם תוכלו לפגוש במחיר מיוחד בפלאש סייל שלנו בשבוע הקרוב:

כתומים

כבר כמה שנים שאנחנו שואלים את עצמנו אם כתום הוא צבע היין הרביעי, ולפחות אם נסתמך על מה שחווינו בשנה האחרונה, הוא בהחלט בדרך לשם. נכון שעדיין קיים בלבול ברמת השיח בין מושגים שאין ביניהם בהכרח קשר כמו כתום, טבעי וביודינמי (גם אם חלק מהיינות עונים על שלושת הקריטריונים), אבל מבחינתנו כתום הוא עדיין, בהגדרתו, יין שנעשה מענבים לבנים שעברו השרייה על הקליפות. זוהי הגדרה רחבה שמותירה מקום למשחק, כך שלא מפתיע שגם יינות כתומים מתחילים כעת את התהליך שעברו יינות רוזה בשנים האחרונות: מעבר מסוגה שמוגדרת רק על בסיס צבע לכזו שמכילה סגנונות, גוונים, טעמים וביטויים שונים. לפיכך, לא מן הנמנע שכאשר תגיעו למסעדה בעוד כמה שנים ותבקשו מהסומלייה (בתקווה שהתפקיד לא נגוז מהעולם) יין כתום, הוא ישאל אתכם איך אתם מעדיפים את הכתום שלכם (גוף מלא וטאני, כתום עדין בהשרייה קצרה וכו’).

אילו יינות בחרנו עבורכם?

טאטסיס מאלאגוזיה כתום – אנחנו אוהבים כל מה שטאטסיס נוגע בו, אבל הכתום הזה העיף לנו את הדקאנטר (טוב, את הסכך, לא באמת הספקנו להעביר אותו לדקאנטר).

אטיס סיטא מסראסיון – לא הרבה יודעים זאת, אבל עוד הרבה לפני שיינות האלבריניו של ריאס באישאס כבשו את העולם, היינות הלבנים של האזור היו בעצם…כתומים. כן, כן, בקרו ביקב הישן של משפחת זאראטה אם אתם לא מאמינים לנו. הכתום של אטיס הוא יין נכון לגשת באמצעותו לעולמם של הכתומים שכן הוא כתום ״לייט״, כזה שנופל ממש על גבול הלבן.

קובאל באיטה חלוז’ה בלו – אם במקומות רבים כתום הוא טרנד, אז בסלובניה מדובר במורשת אמיתית, שאמנם נגדעה בעידן של יוגוסלביה הקומוניסטית אך שבה לאיתנה בשנים האחרונות. קובאל מייצר מגוון של יינות skin contact שהם הדבר הכי רחוק מטרנד והכי קרוב לביטוי של טרואר.

‎אדומים קלילים

במשך שנים סיפרו לנו על ״הטעם הישראלי״, שם קוד ליינות אדומים, עשירים, עבי גוף ועתירי אלכוהול. ואנחנו – כמעט והאמנו. אבל בני אדם, כמו יין, הם יצורים דינמיים, כך שבשנים האחרונות, עם תנופה משמעותית בשנה האחרונה, התפתח לו קהל שמבקש לגבש לעצמו ״טעם ישראלי״ חדש, כזה שמתכתב עם עונות השנה, עם האוכל המקומי ועם התפיסה שלפעמים קצת פחות מספק הרבה יותר. בקיצור, יינות אדומים שיש בהם קצת פחות מהכול, אבל הרבה מאוד טעם, אופי, מחויבות לטרואר ושימת לב לניואנסים.

שאטו דה לה סלוו פטי סלוו – כנראה שלא הזדמן לכם לשתות עד היום יין מאזור ארדש היפהפה, אז למה לא להתחיל עם בלנד עסיסי ומקסים של סנסו, גרנאש וסירה? אין סיבה, קל וחומר כשהוא מגיע מיקב צנוע ונפלא שדוגל בחקלאות ביודינמית.

דומיין סרול קוט רואנייז אקלה דה גרניט – אם חשבתם שגאמיי מגיע לשיאו רק בבוז’ולה, כנראה שלא נחשפתם עד היום ליינות של אזור קוט רואנייז, הטרואר הגבוה ביותר של עמק הלואר. היין של סרול שענביו גדלים על אדמת גרניט (כן, כמו בבוז’ולה) יגיע אליכם עם ליבה קטיפתית של פירות אדומים, חמיצות רעננה ועונג פרחוני עדין. צננו אותו קצת ותהנו מטוהר של פרי על הצד הכי כיפי שלו.

יפתח לוסטיג לולו דולצ’טו יין ישראלי אדום וקליל? פעם זו הייתה התחלה של בדיחה, אבל היום המבחר של יינות מהסוג הזה הולך וגדל, גם אם יש עדיין כברת דרך ללכת בשביל הזה. יפתח לוסטיג, שרכש את מיומנותו בפיימונטה ועשה בעבר עבודה נהדרת ביקב מדבר, גם אם לזמן קצר, הביא לנו השנה את אחת היציאות המקומיות המקוריות ביותר. דולצ’טו, זן פיימונטזי קשה לגידול שחוסה בצילם של נביולו וברברה, הוכיח כאן שעם קצת תעוזה אפשר לייצר ממנו בישראל יין גסטרונומי, שקט וקליל, שרק מבקש לידו איזו מנת שרקוטרי. יופי.

ייננים ביקבים גדולים מחפשים ביטוי ארטיזנלי

זו ללא ספק אחת מהמגמות הבולטות בישראל בשנים האחרונות, כאשר בשנה האחרונה הצטרפו לעידו לוינסון (ברקן וגראז’ דה פאפא), קובי ארביב (רקנאטי ומיה לוצ’ה) וגיא אשל (דלתון ומותג יין פרטי) ייננים נוספים כמו דוד בר-אילן (טוליפ), דני פרידנברג ואוליבייה פרתי (טפרברג), ואף ייננים שעובדים בעיקר כיועצים כמו יותם שרון ודרור אנגלשטיין. הרווח הוא כולו של ענף היין הישראלי שמוסיף לעצמו תוויות חדשות, מקוריות וסקסיות שכנראה לא היו רואות אור ביקבים שבהם מחלקת השיווק היא זו שמכתיבה את הטון.

דני פרידנברג ראמאטו (היינות מופיעים תחת By Teperberg) – עם מבטא אמריקאי, כובע על הראש ונון-שלנטיות של הודי אחרי מדיטציה, דני פרידנברג הוא הדוס הכי קול בסביבה. ביום-יום הוא משמש כיינן בצוות של טפרברג, אך כשהחשכה יורדת הוא מתפנה למיזם האישי שלו ששבה את ליבנו כבר מהבציר הראשון. כאן דני מבצע הומאז’ לסגנון הראמאטו שמוכר מפריולי שבצפון-מזרח איטליה, במסגרתו משרים את תירוש ענבי הפינו גריג’יו על קליפותיהם. היין הזה, שמקורו במסורת עתיקה, הוא מין יציר כלאיים בין רוזה לכתום, וכמה שהוא טעים ומיוחד תצטרכו לגלות בעצמכם.

דרור אנגלשטיין סנונית אדום – אחרי שסיים את לימודי היין בפיימונטה חזר דרור אנגלשטיין לישראל ועבד בסוסון ים, שורק ועוד, עד שהתגלגל לתפקיד של יועץ יין שמסייע היום ליקבים כמו כרם ברק וצוובנר. דרור מסמל היטב את הגל החדש של ייננים ישראליים, ויניירונים, קרי כאלה שיודעים לעבוד בכרם לא פחות טוב מאשר הם מכירים את מלאכת היקב. סנונית אדום, כשמו כן הוא, היה בציר הביכורים של המיזם האישי והמסקרן של דרור, והוא ביטוי מקומי יפה, מעודן ונטול מאמץ שלGSM  (גרנאש-סירה-מורבדר). ים תיכוני, ספייסי ומלא אופי, כמו שאנחנו אוהבים.

רוזה בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב

זוכרים שפעם רוזה היה משקה של קיץ? כזה שהמליצו לכם תמיד בעיתונים לשתות על המרפסת או בגינת הירק שאין לכם? אז אנחנו כבר לא שם. גם אם נדמה בכל שנה שהוא הגיע לשיאו, הביקוש לרוזה ממשיך להפתיע אותנו. ראשית, הוא לא פוחת משמעותית בחלוף הקיץ, ושנית, למדנו דרך מנויים שמבקשים במנוי היין שלישיית יינות רוזה שמדובר בתופעה שממש לא הולכת לחלוף.

למרבה השמחה הזינוק בפופולריות של רוזה הביא איתו, לצד כמה צדדים פחות חיוביים (אוקיינוס של בינוניות ואינסטגרמיזציה של יין), עלייה בכמות יינות הרוזה האיכותיים שניתן למצוא היום. זהו כבר לא סרח עודף של יינות אדומים אלא יין שיקבים רציניים מתייחסים אליו במלוא הרצינות. בתוך כך, בעולם שמציע לנו חמישים גוונים של רוזה, כבר לא מספיק לתייג רוזה בתור ז’אנר גנרי אלא לבדל אותו סגנונית, שכן רוזה קליל לשתייה על שפת הבריכה הוא לבטח לא רוזה שילווה ארוחת ערב חגיגית. זהו תהליך שרק ילך וידייק את עצמו בשנים הבאות, עם פריצתם קדימה של סגנונות שונים, החל בצ’רזואולו מאברוצו שמסמן את הגבול בין רוזה לאדום, המשך ביינות רוזה בהירים ודקיקים וכלה ביינות רוזה מורכבים וגסטרונומיים שאף יודעים להשתבח בחלוף הזמן.

קלו סיבון טיבורן טראדיסון רוזה – אחד מיינות היבוא המשמחים ביותר של השנה הנוכחית. רוזה מיוחד ומרתק ששונה מכל מה שאנחנו מתארים כאשר חושבים על יין ורוד. זה בטח לא יין להעמיס בצידנית לפיקניק, אך אם חשקתם ברוזה בעל מורכבות, כזה שאפשר ליישן וכזה שמיוצר מזן עתיק ונשכח, אז היין הזה מציע לכם את כל התשובות בתוספת עונג גדול. רוזה פרובנסלי מהצד האפל של הירח.

סן סלבטורה וטרה – אין ספק שמבחינתנו מדובר בשיחוק של השנה, רק חבל שכל פעם שהוא מגיע ארצה הוא אוזל במהירות שכזו. מי היה מאמין שבקמפניה, אזור חם בדרום איטליה, ניתן לייצר רוזה שהוא כולו שיר הלל לפרי אדום ורענן? ועוד מענבי אליאניקו? היינו כחולמים. אבל למה לדבר יותר מדי, לשתות פעם אחת, להתאהב, לגלות שאזל ולפתח געגוע. יותר רומנטי מזה?

ננה רוזה – אם תשאלו אותנו אם אנחנו אוהבים הפתעות, אז התשובה תהיה ״רק אם הן טובות״. לכן שמחנו שבספירת מלאי של סוף שנה התגלה לו ביקב ננה מלאי סודי של אחד מיינות הרוזה הכי טעימים בישראל, ועוד אחד שמגיע ממיזם מקסים שמפריח את שממת הנגב.

שאטו ד’אסטובלון רוזבלאד – הרוזה של שאטו ד’אסטובלון מפרובאנס היה יכול בקלות להשתייך למגמה נוספת שתופסת תאוצה – יקבים של סלבריטאים. אם לומר את האמת, אנחנו כבר למודי אכזבות עם יינות שמתהדרים בשמות נוצצים שהם הכול חוץ מיין, אבל הרוזה של ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני עשה לנו את זה השנה ונראה לנו שהוא עוד ילך וישתפר.

אזורי יין חדשים ומתחדשים, זני ענבים ילידיים

כמובן שלא מדובר בתופעה שהחלה בשנת 2022, אבל אין ספק שלקלאסיקות של עולם היין קמו גם בשנה האחרונה מתחרים חדשים על ליבם וחיכם של שוחרי היין. בין אם מדובר במדינות שענף היין בהן מתפתח ומתחיל לטפטף החוצה (מרוקו וקפריסין למשל), במדינות שנמצאות בתנופה שרק הולכת ומתגברת (פורטוגל, יוון) או במדינות קלאסיות שבהן אזורי יין רדומים מייצרים כוכבי-על חדשים (גליסיה וטנריף בספרד, אברוצו באיטליה וקורסיקה ששייכת לצרפת), ההיצע היום מאפשר להתוודע כמעט בכל יום נתון ליינות שנושאים אותנו למחוזות חדשים. לא די בכך, אלא שיצרנים נמרצים ומלאי תשוקה בוחרים לשוב ולעבוד עם זנים ילידיים, ביניהם כאלה שכבר היו ממש על סף הכחדה.

אלברטו אורטה אטלנטידה אדום – אלברטו אורטה הוא לא אחד שאוהב חיים קלים. אחרת, לכו תסבירו מדוע הוא מסתובב בכל רחבי ספרד כדי לתור אחר כרמים זנוחים ועתיקים, ובעיקר כאלו שנטועים בהם זני ענבים שרוב האנשים ששמעו עליהם נמצאים כבר עמוק באדמה. אטלנטידה הוא המיזם של אלברטו באזור חרז שבדרום ספרד, המקום בו מייצרים את יינות השרי המפורסמים, והוא מופק מזן הענבים טינטייה שהיה בעבר נפוץ בחרז ונעלם לאחר מתקפת הפילוקסרה (בדיקות DNA  מלמדות שהוא כנראה זהה לגרסיאנו של ריוחה). המפגש של טינטייה עם אדמת האלבריזה הייחודית של חרז מפיק יין מפולפל, עסיסי ובעל סיומת של מליחות מינרלית, שמלמד איך אפשר לקבל עידון גם באזורים חמים ובתנאי אקלים לא אידיאליים.

ארטמיס קאראמולגוס סנטוריני פיריטיס – השנה חווינו את הפריצה המשמעותית ביותר של יינות יווניים לישראל, כאשר מלבד יינות סנטוריני הצטרפו להיצע יינות משלל אזורי היין ביוון, לרבות יינות אדומים שעד לא מזמן היו מחוץ לתחום. ובכל זאת, סנטוריני היה ונותר היהלום שבכתר, בטח ובטח עם יין כמו פיריטיס, פצצת אסירטיקו מתקתקת שמקורה בגפנים בנות 120-150 שנה, שרק מחכה לשחרר את רבדי המורכבות, המינרליות, המליחות והחדות שטמונים בה. אולי לסנטוריני לא תגיעו השנה, אבל תנו לסנטוריני להגיע אליכם.

אבאטוצ’י פאוסטין לבן – לא בכדי אבאטוצ’י הוא שם דבר בקורסיקה. היקב ששמו הולך לפניו מתווה את הדרך לענף יין שלם שהולך לפלס את דרכו לצמרת בשנים הבאות, כך שאתם יכולים לזכור איפה שמעתם את זה לפני כולם. פאוסטין לבן מיוצר מזן הענבים ורמנטינו, ויש בו את כל היופי של יינות לבנים שגדלים לחופי אגן הים התיכון: מרקם משגע, תיבול של עלי דפנה, לבנדר וטימין, משחק מעניין בין חמיצות למרירות עדינה ו״קיק״ נוסף של מורכבות שמגיע מהבגרה של 6 חודשים על השמרים. אם אתם שוחרי יין אמיתיים, קורסיקה הוא ללא ספק יעד שאתם צריכים לדקור על גלובוס היין שלכם.

טאלבין וגראיו סירוקו – אחרי הופעה היסטורית במונדיאל, הגיע הזמן לדבר על מרוקו גם בהקשרים של יין. סירוקו הוא פרי של שיתוף פעולה מרוקאי-צרפתי, כאשר את הצד הצרפתי מייצגת לא אחרת ממשפחת גראיו (אלן שהלך לעולמו השנה ובניו אנטואן ומקסים) ששייכת לאצולה של עמק הרון הצפוני שבצרפת, כך שהיא מביאה את כל הניסיון שנדרש על מנת לעבוד עם ענבי סירה. היין מיוצר מהכרמים של יקב טאלבין הותיק באזור זנאטה שבין רבאט לקזבלנקה, והוא מפגיש בין גישות של העולם הישן לבין העולם החדש, עם פרי חמים ועסיסי שפוגש את העשייה האלגנטית, המרוסנת והמעודנת של משפחת גראיו.

אזורש וויין קומפני ורדליו או אוריג’ינל – היינות של האיים האזוריים, שממוקמים בלב האוקיינוס האטלנטי ושייכים לפורטוגל, הם סוד כמוס במיוחד של סומליירים בעולם זה כבר כמה שנים. ליינות הללו יש את כל מה שצריך כדי להצדיק את הפיכתם לדבר הגדול הבא: טרואר וולקני, דרמטי ופראי שמשתרע לחופי הים שלמרגלות הר הגעש פיקו, היסטוריה ענפה של ייצור יין, זנים מקומיים שקמו לתחייה ופרופיל ארומות וטעמים שמפיל את כל מי שטועם מהרגליים. כאשר מחברים לכל אלו את הכישרון והמעוף של אנטוניו מאסאניטה, מהכוכבים העולים של פורטוגל, מקבלים יינות שאין להם מקבילה בשום מקום בעולם. אם עדיין לא התנסיתם, מדובר ביין משנה תודעה!

מינימום התערבות

האם יכול להיות שהפולמוס סביב יין טבעי נרגע קצת השנה? בעולם אולי כן, אבל יוסי יודפת, היינן של יקב עבייה, חזר ארצה מתערוכת RAW (יריד בו מוצגים יינות טבעיים מרחבי העולם) עם פוסט פייסבוק סרקסטי ועוקצני כלפי ענף היין הישראלי והייננים שפועלים בו, שלטענתו מנותקים מכל מה שקורה היום בעולם היין.

אנחנו עדיין לא ממש מתחברים למונח טבעי בהקשר של יין (גם אם בסוף אנחנו חוטאים ומשתמשים בו מפעם לפעם), ותמיד נעדיף את הניסוח של התערבות מינימלית. כך או כך, גם במקרה הזה רצוי שלא להתייחס לכלל היינות בגישה זהה, שכן כמו בכל קטגוריה ישנם יינות ראויים יותר וראויים פחות, ועצם נקיטת גישה של מינימום התערבות אינה מקנה ליצרנים הילה אוטומטית ללא קשר לתכולת הבקבוק. הטובים והטובות באמת הם אלו שמצליחים לייצר יינות נפלאים בכל קנה מידה, והם יהיו לרוב כאלו שנוקטים בהתערבות מינימלית אך לא מדברים על זה יותר מדי, שכן זו עבורם דרך הטבע.

קלאוס פרייזינגר פינו נואר – מספיק להציץ בדלת יקבו של קלאוס פרייזינגר האוסטרי  כדי להבין עד כמה נקייה, מדויקת ומינימליסטית העשייה של רב האמן הזה. הפינו נואר של קלאוס הוא מופת של מיצוי עדין של פרי, ממש אינפוזיה של תירוש הענב, והיין מבוקבק ללא סינון וללא תוספת ביסולפיט. לא יין לכל אחד, אבל זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהופך אותו לחד קרן אמיתי.

יודית בק צוויגלט – יודית בק האוסטרית מגיעה מאותו בית מדרש של קלאוס פרייזינגר, כך שזה לא מפתיע שאנחנו מאוד אוהבים את הפרשנות שהיא מעניקה לצווייגלט, זן הענבים האדום הנטוע ביותר באוסטריה. ביקבים רבים תמצאו יינות צווייגלט שופעי פרי אך משמימים, אולם אצל יודית הזן מופיע עם ניצול מלא של מאפייניו, שזה אומר מרקם דק ומעודן, ארומטיות מפולפלת, עסיסיות של פרי אדום וחמיצות מצוינת. ייננ‎ות מינימליסטית על הצד היפה והנקי שלה.

ברבקאן סול ולטלינה סופריורה ואלג’לה – בני משפחת סגה, האב אנג’לו ובניו לוקה ומתיאו, הפכו את יקב ברבקאן למבצר אלפיני אמיתי. באלפים האיטלקיים, לא הרחק מהגבול בין איטליה לשווייץ, הם מטפחים בגבורה 70 דונם של כרמים שנטועים על פני שיפועים בלתי אפשריים, עת שהם מקפידים על שימורם של 30 שיבוטים עתיקים של זן הקיאבנאסקה, הלוא הוא שמו המקומי של נביולו. היו בטוחים שאף אחד לא יזכיר שם את המילה טבעי, אך אם תשאלו אותם על מלאכתם, הם יענו לכם ש״ אנחנו מאמינים שתפקידנו הוא לשרת את האדמה ולבטא את הטרואר. אנחנו רק מלווים, מלווים את הענבים הבריאים ומלאי החיים שגידלנו ללא השקיה, מהכרם אל היקב, מלווים את התסיסה הספונטנית בה מבוטאים שמרי הפרא שגדלו בכרם על הענבים, מלווים את עונות השנה המתחלפות ומוודאים שכל אחת מהן מקבלת את הביטוי שלה ביין. אנחנו לא מחפשים לייפות או לטשטש, לבנות את היין או לארגן אותו בצורה מלאכותית. אנחנו מאמינים בטוהר החד פעמי שיש לכל בציר ובציר, עם השונות והאיזונים המפתיעים שמתקבלים. אנחנו מלווים את הידע שקיבלנו מהקודמים לנו לבאים אחרינו. אנחנו מלווים זנים ענבים עתיקים ומבטיחים שלא ייעלמו. זה כל תפקידנו״.

אין מה להוסיף, נכון?

הבהלה הישראלית לבורגון ופיימונטה

יינות בורגון השתלטו השנה על כל המקומות הראשונים בבורסת היין Livex, וגם בישראל זהו אזור יין שמצליח לגודד סביבו עדת מעריצים מגובשת כבר שנים, אך השנה ניתן להכריז, גם אם לא רשמית, שאזור פיימונטה שבצפון-מערב איטליה הצליח לצמצם מעט את הפער. די להביט בהיקף היבוא לישראל מחבל הארץ האיטלקי הנפלא הזה כדי ללמוד על הביקוש שנוצר לתוצרתו. ואם בעבר העניין נסוב בעיקר סביב היינות של ברולו וברברסקו, היום כבר לא קשה למצוא ייצוג מכובד גם ליינות מאזורים איזוטריים יחסית כמו גטינארה, רוארו, קולינה נובארזי ועוד, והיד עוד נטויה.

אלביו קוניו נאשטה – נאשטה הוא זן ענבים פיימונטזי לבן שכבר עמד בפני סכנת הכחדה ממשית, עד שבשנים האחרונות מספר יצרנים החליטו להעניק לו חיים חדשים כחלק מהתעוררות כוללת של יצירת יינות לבנים באיטליה. אלביו קוניו לוקח את יכולות הזן לקצה עם יין מרתק שיש בו אמביציה במובן הטוב של המילה – לייצר יין לבן נפלא מנאשטה.

ואירה ברולו בריקו דלה ויולה- היינות של משפחת ואיירה הם כבר מזמן שם דבר בפיימונטה ומחוצה לה, ובריקו דלה ויולה, יין שמקורו בכרם היסטורי ובוגר של נביולו שממוקם באחת הנקודות הגבוהות ביותר של ברולו, הוא ללא ספק אחת מהסיבות העיקריות לכך. נכון, היין הזה יבקש שתתנו לו קצת זמן, אבל הוא ישיב לכם כגמולכם עם מבנהו החסון, שכבות של רוך שמתחבאות מתחת, פרחוניות של לבנדר ועלי ורדים וסיומת גיר מינרלית.

אלן שאבי בורגון בלאן – זה די ברור שהדבר הקל ביותר הוא לפתוח את הארנק ולשלם פרמייה, גם אם היא מוצדקת, על השמות הגדולים והמפורסמים של בורגון. משימה קשה יותר היא לאתר יינות בורגון ראויים שמחירם עדיין לא זינק (באופן יחסי כמובן) ושמקורם בידיהם של יצרני יין מעולים ועקביים. בדיוק בגלל זה אנחנו שמחים שיש לנו את החברים בבורגון קראון שיודעים לאצור את כל מה ש״חם״ בבורגון ברגע הנכון. אלן שאבי היה אחד מהיצרנים הראשונים שהם ייבאו לישראל והיינות שלו ממשיכים לספק שנה אחר שנה את אחת התמורות הכי טובות שניתן לקבל עבור מחירם. בורגון לבן כיפי, חד ומינרלי שיש בו את כל היופי שיש לשרדונה להציע לכם.

יקבים ישראליים שאהבתם במיוחד

גם השנה המשכנו לחפש את היינות הישראליים הטובי המקוריים והמעניינים ביותר עבורכם. זו אמנם לא הייתה שנה מלאת רעש וצלצולים בענף היין הישראלי (ואולי טוב שכך), אך ניתן לציין שבציר 2022 מסתמן כאיכותי לאורכה ולרוחבה של הארץ וזה מותיר פתח לתקווה, לפחות לגבי הסיכום העתידי של 2023 ו-2024. בקטגוריה הזו החלטנו ללכת על יינות מקומיים שמנויי צ’ירז אהבו במיוחד השנה. כמובן שהרשימה ארוכה יותר אבל בחרנו ביינות שנשאו עימם משב רוח חדש ומרענן.

תל גרנאש נואר – היינות של ליטל עובדיה מיקב תל פשוט שבו את ליבכם מהרגע הראשון. זה היין האחרון שנותר לנו לפני שהיינות החדשים משתחררים, כך שזו הזדמנות נהדרת עבורכם להתוודע לאחת מתגליות השנה המשמחות ביותר, ועל הדרך לגלות ביטוי לא שכיח של גרנאש בכרמים של רמת הגולן.

מיקה רוזה – היקב החדש של מיקה מנדל ברמת הגולן הצליח גם הוא לסגל לעצמו מעמד של כוכב עולה כבר בשנת הפעילות הראשונה. אהבנו מאוד את הביטוי של מיקה לרוזה ואתם לגמרי הסכמתם איתנו. ממש אתמול הגיע אלינו הבציר החדש, אז אתם מוזמנים להיות הראשונים לטעום אותו…

ויתקין X צ’ירז הג’אז הזה – שיתוף הפעולה בינינו לבין יקב ויתקין שאנחנו אוהבים ומעריכים הפך לאחד מיינות השרדונה הטובים שיש במחוזותינו. כעת, עם חמש שנים שחלפו מאז הבציר, הוא נמצא בפאזה פשוט מושלמת כך שמומלץ לשים יד על אחד מ-36 הבקבוקים שנותרו ולהיווכח עד כמה יפה יין ישראלי לבן מסוגל להתבגר.

ננה קסיופיאה – יינות המדבר של ננה הם כבר בני בית בצ’ירז, לא מעט בזכות השבחים המרובים שאתם מרעיפים עליהם. בשנה שחלפה אהבתם במיוחד את קסיופיאה, יין עשיר, נדיב ומאוזן שמצליח לספק את כל החבילה מבלי לגלוש למחוזות של כבדות ויתר משקל.

חרשים וויילד – גם החברים מחרשים, שלקחו על עצמם לקיים יקב קטן ואינטימי שמסתמך על עקרונות ביודינמיים, השתחלו השנה בגדול לרשימת המועדפים שלכם. עם וויילד הם מראים לכם מה הם יודעים לעשות עם קברנה סוביניון מהכרם הותיק שלהם בחרשים שניטע בשנת 1987. ספויילר: טעים!

פלדשטיין גלגמש – הרוזה והיינות הלבנים של אבי פלדשטיין הם להיט בצ’ירז עוד מהיום שהחלטנו לצאת לדרך, אך השנה שמחנו לצרף גם את גלגמש, יין אדום של אבי שהוא ללא ספק אחד מהיינות הבולטים והאלגנטיים של השנה החולפת.