בניגוד למדינות עם מסורות יין עתיקות יומין, ענף היין הישראלי עדיין מחפש את המרכיבים שיבדלו אותו מאוקיינוס היינות שמיוצרים היום ברחבי העולם. האם שימוש בזנים מקומיים יצליח להוציא אותו ממדף היינות הכשרים בחנויות היין בחו״ל? לא בטוח

כשהייתי בתערוכת יין בחו”ל ניגשתי לאחד הדוכנים, הצבעתי על בקבוק שנשא שם של זן ענבים שאני לא מכירה ושאלתי את הבחור החביב בדוכן מה זה. הוא מזג לי מהיין תוך שהוא אומר בחיוך: “זה מיוחד לאזור, זה זן שלנו”.

אני אוהבת את ה”שלנו” הזה, את הגאווה הזו במשהו ייחודי ומקומי, שיש במקום מסוים ואין באחרים. אבל הפיצוח של מרכיבי ה”שלנו” של היין הישראלי הוא לא עניין קל. מה הופך יין לישראלי? מה הופך אותו לייחודי? אנחנו בכלל מחפשים את הייחודי, או שאנחנו מנסים להידמות לאחרים שטובים בעינינו?

בכל מה שנוגע למסורת יין ישראלית יש תמימות דעים בקרב אנשי תעשיית היין- אין מסורת כזו. מסורת יין נמצאת במקומות בהם הייתה עשיית יין רצופה במשך עשרות רבות אם לא מאות שנים. הזנים המקומיים במקומות האלה התפתחו לצד המטבח המקומי, והפכו לחלק מהזהות ומהתרבות של האנשים ושל המקום. אז נכון, אין לנו מסורת של הכנת יין במשך מאות שנים, אבל בהחלט יש לנו מסורת, ויין תופס חלק חשוב במסורת היהודית מימי העולם העתיק. אמנם לא ישבנו על אותה אדמה וגידלנו עליה גפנים במשך אלפי שנים, אבל כן שתינו יין ושמחנו בו, כחלק מחגים, שמחות וטקסים גדולים וקטנים.

האם מי שיקבל יינות לטעימה עיוורת יידע לטעום את היין ולהגיד: “היין הזה נעשה בישראל”? כנראה שלא. הזהות הניתנת להבחנה של יין מורכבת מעשרות ומאות פרטים קטנים שלובים זה בזה, אבל ההבחנה הראשונית, הגורמים הראשונים שמאפשרים מובהקות ניתנת לזיהוי, הם האינטראקציה בין האקלים וזן הענבים.

בכל מה שנוגע לאקלים, החום האינטנסיבי בארץ הופך לאלמנט העיקרי שמשפיע על אופי היין, בעיקר ביינות האדומים, וניואנסים של טרואר מיטשטשים. במקרה הזה ישראל לא יוצאת דופן, שכן ליינות של אקלים חם ממקומות שונים יש מאפיינים דומים, והם מקשים על השיוך האזורי של היין. אלה יינות “גדולים”, עם ארומות של פרי מאוד בשל, גוף מלא ורמת אלכוהול גבוהה, של 14% ומעלה. כך בארץ, וכך במדינות אחרות עם אקלים חם. האתגר שייננים רבים לוקחים על עצמם הוא לייצר גם יין אחר- קל יותר, עסיסי ושמח, וכזה שמתאים לשתייה במזג האוויר החם.

כשמדובר על זני הענבים- זן מקומי ייחודי יכול להקל על זיהוי. למשל, לא קל לזהות בטעימה עיוורת שהיין שלפנינו הוא קברנה סוביניון מצ’ילה. קשה למצוא הבדל מובהק בינו לבין יינות קברנה סוביניון ממדינות עולם חדש אחרות.  אבל אם היין הוא מענבי קרמנר, זן הדגל של צ’ילה, ליין יש זהות שניתן לבדל אותה. לא קל לטעום יין סירה ולזהות שהגיע מארגנטינה, אבל כשמדובר במלבק הארגנטינאי המפואר, לגמרי אפשר להבחין (עם קצת ניסיון) בינו לבין מלבק מצרפת. לנו בארץ אין זן שמזוהה מיידית עם ישראל. הזנים הגדלים פה הם כמעט אך ורק זנים בינלאומיים. זנים מקומיים עתיקים כמו חמדאני, ג’נדלי או ארגמן, שהוא פרי הכלאה מקומית ומקורית, עדיין נחשבים למאוד נישתיים. הם לא תופסים מקום גדול בתודעה הצרכנית ולא מזוהים עם יין ישראלי, לא בארץ ולא בעולם. אין סיכוי, למשל, שאיש יין מחו”ל יטעם יין בטעימה עיוורת ויגיד: “המממ, ביתוני מישראל”.

יש משהו שבכל זאת מייחד את היין הישראלי?

למעשה יש, וזה גורם שלא קיים בשום מקום אחר בעולם, אבל מסתבר שהייחודיות הכי מובהקת של היין היא דווקא כזו שאין לה ביטוי בטעם, בארומות ובאופי של היין, וזו הכשרות.

הכשרות הפכה ברחבי העולם לשם נרדף ליין ישראלי. בהרבה מקומות בחו”ל הכיתוב על המדף הוא לא “יין ישראלי” אלא “יין כשר”. הכשרות היא, כמובן, אופציונלית. כל יקב בוחר אם ועד כמה חשוב לו שליין שלו תהיה תעודת כשרות. חלק מהייננים בארץ הם אנשים שומרי מצוות, וההכשר של היין שהם מייצרים הולך יד ביד עם אורח החיים ומערכת האמונות שלהם. חלק אחר מורכב מאנשים שלא שומרים מצוות בחייהם הפרטיים, והכשרות של היין שלהם היא תוצאה של החלטה עסקית שנועדה להגביר את מכירות היין בארץ ובחו”ל. היתר מעדיפים לוותר על מתן הכשר ליין, או כי אין להם את הרצון לגדול בהיקף מכירות, או מתוך שיקולים אמוציונליים שנובעים מהשקפת עולם פרטית.

התוצאה הישירה של נושא כשרות היין היא שיש בארץ לא מעט צרכני ויצרני יין,  שבתור אנשים שומרי מצוות, שלא שותים יין לא כשר, פחות נחשפים ליינות מארצות ומקומות אחרים ולעשייה שמבטאת סוגי אקלים שונים משלנו, כמו גם לסגנונות עשייה מגוונים ולזנים שלא גדלים בארץ. ומאחר ואנחנו חיים בארץ של ניגודים שנמצאים בכפיפה אחת, מן העבר השני ישנם צרכנים וייננים סקרנים ורחבי אופקים שנסעו בעולם, למדו, התנסו, ומביאים איתם סגנונות וזנים אחרים, לא מפחדים לנסות ולטעות ולנסות שוב, כשגם אלה וגם אלה יכולים ליצור יינות נפלאים.

לנוכח ההיצע הגדול בארץ של יינות יבוא יש תחושה שיין ישראלי נדחק לפעמים בעל כורחו למשבצת של “יין ישראלי הוא יין שמיוצר בארץ”, כדי לבדל את עצמו מהאחרים. למרבה השמחה יש הרבה עושי יין ושותי יין שמחפשים, כמוני, את ה”שלנו”. את המקומות שיוצרים מיקרו-אקלים ייחודי, את ההתאמה של מזג האוויר ושל הקרקע לזנים כאלה ולא אחרים, ואנחנו רואים יותר ויותר יצירתיות וחדשנות לצד אסכולות קלאסיות.

אז מה זה יין ישראלי? נותרנו ללא הגדרה, וזה די מתבקש- חלק מהזהות הישראלית היא חיפוש זהות: מי אנחנו ומה המקום שלנו בעולם, מה יש לנו לתת לאחרים ומה כדאי לנו ללמוד מהם ולאמץ לנו, כמה אנחנו שייכים למזרח התיכון וכמה לעולם המערבי, מה כיף לנו לשתות במזג האוויר שלנו ועם האוכל שאנחנו אוהבים. תעשיית היין שלנו מתהווה, דינמית ומתפתחת, חומקת מהגדרה, ותמיד מעניינת.