אם ימי תחילת המילניום סימנו את תור הזהב של מבקרי היין, אז העידן הנוכחי, שבו שולטות אפליקציות ורשתות חברתיות, עשוי להיות זה שיבשר על מותו של תפקיד המבקר הקלאסי. גלית בר-און לוקחת אותנו השבוע לסקירה היסטורית תמציתית של התפתחות מוסד מבקר היין מאז ועד היום, ומעלה שאלות לגבי עתידו של אחד מהמקצועות הנחשקים ביותר בעולם.

ברייה סאבארין (Brillant Savarin), גסטרונום ידוע, חי בצרפת בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. ספרו הנודע “פיזיולוגיה של הטעם” נחשב לאבן הפינה של ז’אנר הכתיבה של ספרים על תרבות אוכל. הוא היה גם עורך דין, פוליטיקאי, כותב של ספרות אירוטית, מתנגד נמרץ לפחמימות, וכותב היין המרושע הראשון. הוא כתב שיינות הכפר Suresnes, היום פרבר של פריז, הם יינות כל כך גרועים שכדי לשתות אותם צריך שלושה אנשים- השותה, ושני אנשים שיעודדו אותו ויחזקו את רוחו.

Brillant-Savarin היה חוליה בשרשרת ארוכה של אנשים בזמנים ומקומות שונים, שאהבו לשתות יין ולחלוק את החוויה עם אחרים. כבר הרומאים של העת העתיקה ערכו סולם של יינות גרועים, בינוניים, טובים וטובים מאוד, הראו העדפה ליינות שגדלים באזור אחד ולא באחר (היינות של קמפניה היו הפייבוריטים), וידעו שיש אנשים שטועמים טוב יותר מאחרים- פליניוס הזקן כתב על עבד משוחרר בחצר הקיסר אוגוסטוס שידע לטעום יין ולהגיד בהתנשאות שהיין לא מהמעלה הראשונה אבל הקיסר יאהב אותו; במאה ה-13 כבר נערכה תחרות היין (המתועדת) הראשונה על ידי המלך הצרפתי פיליפ אוגוסט. השתתפו בה 70 יינות, היין הקפריסאי הוכרז כמנצח, ועדיין- היינות המתחרים תוארו בעיקר במונחים של יין טוב או יין לא טוב, אבל לא נאמר מה עושה יין מסויים לטוב או לרע, ודובר עליהם רק במונחים של חוזק, מתיקות והשפעה רפואית.

המאות ה-18 וה-19 ראו פריחה בכתיבה על יין, כשהעולם דובר האנגלית גילה את קסמה של אירופה. תומס ג’פרסון, לימים הנשיא השלישי של ארצות הברית, הסתובב מוקסם בצרפת, גרמניה ופיימונטה, וכתב על כל יין שמצא בדרכו; ובאנגליה החלו לכתוב על מקום בבורדו בשם הו בריון, שמייצר, כך כתבו, יין שאין כדוגמתו.

במאה ה-20 הכימיה נכנסה לתמונה, ודברים החלו להשתנות במהירות. ב-50 השנים האחרונות הכימאים שכללו את יכולתם לזהות מרכיבים מולקולרים ספציפיים שנמצאים גם ביין וגם בעולם החי, הצומח והדומם מסביבנו, ומכאן קצרה הדרך לתפיסה שיש דברים ש”נכון” למצוא ביין ודברים שלא, ונולדה ביקורת היין של ימינו. ראינו את הולדתו של מושג מבקר היין ואת עלייתו לדרגת סמכות עליונה, וראינו ייננים ששוכרים יועצים שיעזרו להם ליצור יין שימצא חן בעיני המבקר ויקבל ממנו ניקוד גבוה, אחרת לא יימכר. ולצד “מורה הנבוכים” מצאנו הרבה מאוד נבוכים, אנשים שרוצים לשתות יין וחונכו לחשוב שהם צריכים מישהו שיגיד להם מה הם אוהבים.

והיום? ירידת קרנו של מוסד המבקר היודע-כל והכל-יכול נעשתה בד בבד עם שקיעתן של הפלטפורמות המסורתיות לכתיבה על יין, עקב שינוי באופני צריכת המידע. פלטפורמות הכתיבה היום הן יותר ויותר רשתות חברתיות או אפליקציות, ובעצם גם השימוש בשפה כתובה הוא אופציונלי- “יצירת תוכן” יכולה להיות גם צילום, סרטון או סטורי, ומבקר היין של היום לא צריך הרבה יותר מכוס יין ומצלמה. סולם הדירוג מתוך 100 (או מתוך 20) עדיין איתנו גם אם העריצות שלו כבר לא, אבל יש לא פחות חשיבות בציבור הרחב לסולם חמשת הכוכבים של ויוינו ולפסקנות של המושג VFM.

ליו ג’ונסון מיוחסת האמירה: “אנשים לא מרחרחים ורד ואומרים- ‘אה, כן, אננס, מלפפון’. זה מריח כמו ורד. וכך גם בקבוק יין מריח כמו יין”. אפשר לדבר על יין עם ארומות של רצפת יער וגבעולי עגבניה, או שאפשר לשתות מה שטעים בלי לחשוב על זה יותר מדי, ושכל אחד ימצא את עצמו על הספקטרום המאוד רחב שבין התפיסות האלה. אין דרך “נכונה” להנות מיין. בואו פשוט נהנה.