האחים מוניץ גויסו בתחילת המלחמה והשאירו את פעילות היקב מאחור, אך מיזם של חברים, שנרקם מאחורי גבם, הצליח לשמור את היקב בחיים בתקופה לא פשוטה. כתבה שנייה בסדרה שבוחנת את התמודדותם של אנשי יין ישראלים עם מאורעות ה-7 לאוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם

יקב מוניץ משלב את החוזקות של האחים שראל ואיתי מוניץ. שראל, היינן של היקב, הוא איש אקדמיה. המחקרים שלו בתחום גפני יין זוכים לתהודה עולמית, בעיקר אלה הנוגעים לנושאים הכל־כך חמים, תרתי משמע, של ניהול משטר השקייה ושל השפעת מחסור במים על הגפנים. איתי מנהל את היקב ולמעשה מכהן כ”שר החוץ” שלו, והשניים ביחד משלימים זה את זה בכל מה שקשור להכנת ושיווק היין. ב-7 באוקטובר שניהם התייצבו למילואים.

“לאוקטובר הגענו אחרי תקופה טובה של הרבה עשייה”, מספר איתי. “התקופה העמוסה של הבציר הסתיימה, והיא תמיד מתרחשת במקביל להרבה אירועי טעימות ופסטיבלים של יין, לקראת ראש השנה ובחגים. ב-6 לאוקטובר הייתי בעומר באירוע כזה, שוק יום שישי של אוכל ויין. היה יום אינטנסיבי, והנסיעה חזרה ארוכה, כך שהגעתי הביתה עייף והלכתי לישון מאוד מוקדם. בשבת בבוקר אשתי העירה אותי למציאות אחרת”.

בעשר בבוקר איתי כבר היה על מדים ברכב בדרך לצפון. האחים משרתים במילואים יחד (למעשה אחד מהם, לא נגלה מי, הוא המפקד של השני), אבל להשיג את שראל היה קצת מורכב. “זה בית דתי, וזו שבת, הטלפון כבוי, הוא בכלל לא ידע שקרה משהו. איש הקירור שלנו גר ביישוב שלו, התקשרתי אליו וביקשתי שייגש לשראל הביתה ויאמר לו להפעיל את הסלולרי. הוא הגיע אליו הביתה, דפק בדלת ואמר: ‘אנחנו במלחמה’ “.

האחים הוצבו בצפון. “המח”ט קידם את פנינו ב’תגידו תודה אם תראו את הבית בחנוכה’. חשבנו אז שזו הגזמה פראית”, נזכר איתי. “בהמשך, הבנו שיכול מאוד להיות שיהיו אנשים שלא יראו את הבית גם בפסח”. במשך שבועות ארוכים הם השתתפו בתרגילים גדודיים, שדאגו למוכנות וכשירות לכל תרחיש אפשרי בגזרה הצפונית. לאחר חודשיים בצפון הועברו השניים לעזה, שם עסקו בתפקיד לוגיסטי של ארגון, ניהול, ציוד ותדרוך של שיירות. איתי מספר על שיירות שנכנסות לעזה לילה-לילה, באורות כבויים, ונושאות איתן ציוד, מים, דלק וחיילים, וצריכות להגיע למחוז חפצן בשלום ולחזור בשלום.

העבודה ביקב, כמובן, נפסקה. “אין לנו עוד עובדים ביקב, זה רק שנינו, והכנת יין מצריכה עבודה שוטפת מתמדת. מאחר והיקב כשר, שראל הוא היחידי שיכול לבוא במגע עם החביות והציוד. אז במקרים שרק אחד משנינו היה יכול לצאת לחופשה קצרה, העדפנו שזה יהיה הוא. בכל פעם שהוא היה משתחרר, יום פה, יום שם, הוא היה עובד ביקב”.

לא רק העבודה השוטפת ביקב נעצרה. “מפגשי הטעימות ביקב פסקו, המכירות של היין נעצרו, שזה ברור, מי בכלל היה מסוגל לחשוב על לשבת עם חברים ולשתות יין? גם אם לא היינו מגויסים לא היו מתקיימים אירועים. אבל בהמשך, כשאנשים התחילו לחפש קצת מהמוכר והאהוב, ורצו קצת לחזור לקנות יין- לא היה מי שיתפעל את זה”.

ניהול יקב ומכירות של יין היה מטלה אחת יותר מדי עבור הרעיות, רויטל ושיבולת, שנשארו בבית. “הנשים שלנו הן הגיבורות האמיתיות”, קובע איתי, “הן נשארו לבד להתמודד עם עבודה, בית וילדים, ועם הדאגה לאב המשפחה בעזה. הן לא יכלו בנוסף גם לתפעל את היקב ואת כל מה שסביבו. אז הכל פשוט נעצר”.

בשלב זה חיכתה לשניים הפתעה מרגשת. “יום אחד הגעתי לטלפון אחרי כמה ימים שלא היה לי קשר עם העולם, ומצאתי כמות עצומה של הודעות של אנשים ששאלו אם ראיתי את הפוסט בפייסבוק” איתי מספר. כך, הוא גילה שחברים טובים התגייסו לעזור, מיוזמתם, והקימו מערך של הזמנות ומשלוחי יין, כשהם משתמשים בפייסבוק כפלטפורמה לפרסום. קהל חובבי היין נקרא להזמין יין בהנחה מהאתר של יקב מוניץ. מי שהזמין יין ולא היה יכול להגיע לאסוף אותו קיבל משלוח עד הבית. כל זה נעשה ותפס תאוצה בלי שאיתי ושראל בכלל ידעו. החברים הבהירו לרויטל ושיבולת, נשותיהם של איתי ושראל, שהן לא צריכות לעשות כלום, אבל גם הן התגייסו למערך ההזמנות וההפצה באותה התלהבות ושמחה מדבקות.

איתי ושראל שוחררו (ביחד) משירות מילואים לפני שבועות ספורים, שלושה וחצי חודשים אחרי שגויסו, והם ממשיכים בתנופת העשייה כאילו מעולם לא פסקה (“יש איזו טעימה בדיזנגוף, אם בא לך לבוא”). ממש בימים אלה הם מתחילים את ביקבוק היינות האדומים של בציר 2022.

עד לתחילת המלחמה, שנת 2023 הייתה שנה מאוד טובה ליקב מוניץ. האחים נטעו גפנים בהרי יהודה, שילה וגוש עציון, שיניבו עוד כמה שנים ענבים ליין; הייצור בשנה הזו עלה לכ-14,000 בקבוקים, לעומת 10,000 בשנה שקדמה לה. חלק גדול מהגידול נזקף לזכות עלייה בייצור יינות לבנים ורוזה. “קשה למכור יין אדום בקיץ הישראלי”, אומר איתי. ובנוסף, יקב מוניץ זכה השנה ב-4 מדליות בטרה וינו, אז יש גם קצת נחת בתוך כל הכאוס, ויש, כתמיד, למה לחכות.