“ג’נסיס רובינסון? אין לנו כרגע במלון אורחת בשם הזה”, אומר בנמרצות פקיד הקבלה האדיב של מלון אמריקן קולוני בירושלים, חושף ככה בלי דעת את העובדה שלמרות שבעולם היין רובינסון – כתבת ומבקרת יין – היא כוכבת בקנה מידה של מסי או רונאלדו, בשאר העולמות היא עדיין אשה בריטית אלמונית. אני ממשיך להתעקש, ולאחר כמה ניסיונות כושלים מתברר שחדר המלון נרשם על שמו של ניק לנדר, מבקר המסעדות של “הפייננשל טיימס” הבריטי ובעלה של רובינסון. השניים הגיעו לארץ במבצע חשאי לביקור שהוגדר פרטי, וכך כנראה הצליחו להימנע ממבול של פניות מיצרני יין מקומיים ובעלי מסעדות. ובכל זאת, הביקור שלהם לא היה עד כדי כך פרטי: הם ביקרו ביקבי הקווארטט של הרי יהודה, מיזם מיתוגי משותף של יקבי קסטל, צרעה, פלם וספרה – שערך מוקדם יותר השנה בלונדון טעימה מקיפה שאליה הוזמנו בכירי כתבי היין בבריטניה – ונכחו בטעימה נרחבת של יינות ישראליים שאירגנה בעבורם הסומליירית שירה צידון במלון נורמן, בנוכחותם של כמה אנשי יין מקומיים נוספים. בשבוע שעבר, אף פרסמה רובינסון באתר האינטרנט שלה ובפייננשל טיימס דיווח מפורט על ביקורה בישראל, בו היא מציינת את ההתקדמות האיכותית שעשתה תעשיית היין הישראלית ומציינת מספר יינות ישראליים שאהבה במיוחד.

בשביל כל אותם אנשי יין וענף היין הישראלי בכלל, חוות דעת חיובית של רובינסון נתפשת כמנוף עצום להעלאת קנו של יין ישראלי בעולם, ולא בכדי.זה יותר מארבעה עשורים היא נמנית עם הקבוצה המצומצמת ביותר של האנשים המשפיעים על עולם היין. היא החלה את דרכה בכתיבה על יין בלונדון של אמצע שנות ה-70, וכבר בשנת 1984 היתה למאסטרית היין (MW, תואר המומחיות הגבוה ביותר בתחום) הראשונה שלא צמחה מקרב אנשי המסחר של התחום. מאז היא המשיכה לפתח קריירה מרשימה בתחום שנותר גברי ברובו, הופיעה בכל תחום תקשורת, כתבה בכל מגזין יין נחשב, ופירסמה עשרות ספרים שזיכו אותה כמעט בכל פרס אפשרי שמחולק בתקשורת הייעודית. וגם אם קצרה היריעה מלתאר את כל מפעלותיה, הרי אם צריך לבחור דבר אחד שיישאר כמורשתה, זהו ה-Oxford companion to wine, שיצא לאור במהדורה רביעית לפני כשנתיים וזכה לכינוי “התנ”ך של עולם היין”.

גם את המעבר לעולם הדיגיטלי צלחה רובינסון בצורה מרשימה, ולפני 15 שנה היא השיקה את האתר Jancisrobinson.com, שהפך עם הזמן למקור מידע עצום וצבר קהל נאמן. למעשה ב–Purple Pages, כמו שהוא נקרא בין קוראיו בשל גוני הלילך שלו, הצליחה רובינסון גם לפצח נוסחה שרבים בעידן הזה של תוכן חינמי זמין היו שואפים לפענח: איך לקיים אתר המבוסס כולו על מנויים בתשלום ולמרות זאת רק הולך ומגדיל את הצלחתו המסחרית.

באתר או בדפוס, הסגנון של רובינסון מינימליסטי,רשמי הטעימה שלה מכוונים לקוראים ולא ליצרנים. “אני בטוחה שלפעמים זה מאוד משעמם”, היא לא חוששת לומר, “אבל אני מסרבת לשחק את המשחק ולציין עשרים סוגי פירות שלא ממש משנים למישהו. יש כותבים שפוזלים אל היצרן בזמן שהם כותבים רשמים. רשמי הטעימה שלי לעומת זאת אמורים לתת לקורא את הביטוי הכי קרוב למה שאני חושבת על היין”.

המשפט הזה הוא הדבר הכי קרוב לטפיחה על השכם בראיון עם רובינסון, וכל ניסיון לחלץ ממנה טפיחה עצמית כזאת נתקל בתגובה שמזכירה סדרות קומיות בריטיות טובות. מצד אחר, גם ניסיון לחלץ מחמאה לייצור המקומי לא מניב תמיד את התגובה המצופה.

את אולי הכותבת והמבקרת המוערכת בעולם. מה ייחד אותך לדעתך מכל כך הרבה אחרים שעוסקים בתחום?

“עבודה קשה. אין נוסחת קסם, אני עובדת קשה מאוד. אני יכולה לומר שאני לא ממש מבריקה בדבר אחד, אבל אני די טובה בהרבה דברים, אז זה בוודאי עזר. צריך גם בריאות טובה ומכלול מתאים של תכונות פיזיות ונפשיות כדי להיות כתב יין. אני יודעת שהקורא הממוצע לא יגלה סימפתיה לזה. הוא ודאי יגיד: נו, זו כזאת עבודה קשה לטעום יין, לטייל ולאכול. אבל אכן צריך בריאות טובה ולא מעט כוח. אנשים לא תמיד מבינים את הפער הגדול בין לטעום יין ללשתות יין. אני עדיין מאוד נהנית לשתות יין, שם אני רגועה ורוצה למקסם כל היבט חיובי. לעומת זאת, בטעימה אני מנסה למצוא את השלילי לצד החיובי ואז אני מאוד מרוכזת ביין”.

איך בעצם את מגדירה את עצמך בצורה מיטבית? מבקרת יין? כתבת יין?

“אני לא אוהבת את המלה ‘מבקרת’, כי היא מבטאת גישה שלילית. אני אוהבת לכתוב, אז כמובן שאני כתבת יין, ואני מקווה שבכתיבה שלי אני גורמת לאנשים הנאה ומוסיפה להם ידע. אלה שני הדברים החשובים. אני רוצה שאנשים יראו את הכתיבה שלי כמשעשעת, קלה לקריאה, ואם הם ירכשו דרכה גם ידע, זה בכלל נהדר”.

כמי שכותב על יין אני מזדהה עם התחושה שלך. כשאני מפרסם רשמים מטעימת יין אני מרגיש שמוטלת על כתפי אחריות.

“נכון, ועם זאת אני כותבת על יין מאז שנת 1975, ולא אחת אנשים אמרו לי שזו בטח אחריות גדולה, להיות בעלת השפעה כזאת בעולם היין. אני עונה להם שבמשך 40 שנה אני מספרת לאנשים שריזלינג הוא העינב הלבן הנפלא בעולם, ועדיין הצריכה שלו באנגליה יורדת באופן עקבי, אז כנראה אין לי כל כך הרבה כוח והשפעה”.

ב-1975 היית אשה בעולם שנחשב גברי. זה סייע לך או עשה את החיים קשים יותר?

“באופן כללי, זה היה לי לעזר, אבל זה לא שהייתי חלוצה כשהצטרפתי למעגל הכתיבה על יין באנגליה. 40% ממנו היו נשים. אני זוכרת שבתקופה שהתחלתי לכתוב עדיין היו הרבה השקות של יצרנים – היום אף אחד כבר לא עושה אותן – ומתוך נימוס תמיד הושיבו אותי קרוב ליצרן בעוד המתחרה שלי מעיתון אחר היה מובל לקצה השני של השולחן. כך הייתי תמיד מקבלת את הסיפור”.

זה סיפור נחמד, אבל איך בכל זאת קיבלו אותך בעולם הזה בעל הדומיננטיות הגברית?

“בסך הכל קיבלו אותי יפה. אולי חשבו שאני נראית מוזר, כי בשלב ההוא היה לי שיער היפי ולבשתי בגדים די מוזרים. אבל כשהבינו שאני רצינית וזכיתי להיות מאסטרית היין הראשונה שלא באה מתחום המסחר, כבר זכיתי להרבה כבוד. פירסמתי את ספרי הראשון ב-1979 והוא התקבל יפה”.

מאז הספקת לעשות כבר הכל. מה עדיין מניע אותך?

“הסיפורים החדשים! עם שני מאמרים חדשים ביום באתר וטור שבועי ל’פייננשל טיימס’, אתה בטח חושב: ‘מה יש לה עדיין לומר?’ אבל עולם היין מתפתח. לא רק שיש בצירים חדשים כל שנה, אלא שיש מדינות חדשות, אנשים חדשים, טכניקות חדשות, טרנדים חדשים. זה עדיין גורם לי להתעניין ביין ולרצות לתקשר את מה שחדש. אני מכירה אנשים שיש להם מרתפי יין מדהימים, ששותים רק את היינות הטובים ביותר בעולם. זה לא שאני לא אוהבת לטעום יינות ברמה הזאת כשמזדמן לי, אבל הייתי שונאת לטעום רק יינות כאלה. אני אוהבת תגליות חדשות ואני תמיד מחפשת את האנדרדוג. הייתי השנה במקסיקו לצורך טעימות, ביפן, בכל מקום”.

מה שמוביל לשאלה איך התרשמת מיינות ישראל, במונחים של סגנון?

“אני חושבת שהיינות מהזנים שאתם מכנים ים־תיכוניים (סירה וקריניאן למשל) בלטו מעל השאר. היינות הלבנים היו מרשימים, הרבה יותר טובים ממה שזכרתי. אהבתי גם חלק מהבלנדים המקומיים, שלא בהכרח אהבתי בעבר, כי היתה להם מעין רעננות טובה. בנוגע ליינות האדומים, אני חושבת שצריכים להשתדל לייצר יינות רעננים יותר בנוסף למפלצות הגדולות. הגיע הזמן שיחדלו להעתיק את נאפה ואלי.

חבל גם שנטעו אצלכם שיבוט (clone) לא מוצלח של זן הגרנאש, כי אני חושבת שגרנאש קליל יותר היה יכול לעבוד כאן נהדר. משהו בסגנון של הגרנאש שמגדלים בהרי הגרדוס ליד מדריד, שם יש להם גפנים בוגרות שמהן מייצרים יינות מינרליים ומאוד רעננים. למעשה, אתם יכולים לייצר גם סירה רענן, זה לא באמת חייב להיות מסיבי”.

האם את עוקבת אחר תעשיית היין הישראלית לאורך השנים?

“תמיד ניסיתי לטעום כמה שיותר. אפילו נכחתי בטעימות מאורגנות שהתקיימו מפעם לפעם (בדרך כלל על ידי יבואנים). אני לא יכולה לומר שנעניתי לכל יצרן ישראלי שרצה לשלוח לי דגימה, אך לא אחת יצרן ישראלי שנשמע מעניין יצר איתי קשר ושלח לי את יינותיו, כך שנוכחתי לדעת שהם הולכים והופכים למעניינים יותר. ידעתי גם שעניין היין מבעבע כאן בזמן האחרון. אני חושבת שהקווארטט של הרי יהודה שהגיע ללונדון באביב הצית את הלהבה הזאת. זה היה הטריגר. הם עשו טעימה מקיפה שסיפקה הזדמנות לפגוש יצרנים ישראלים סימפטים שלא מייצגים חברות מסחריות גדולות”.

ועם זאת באתר שלך לא היה סיקור סדיר של יינות ישראליים.

“לא, משום שמדובר בהיקף קטן וגם משום שלא רואים אותם בבריטניה. אני יודעת שבארצות הברית אפשר למצוא אותם יותר בקלות, אבל בבריטניה אפשר למצוא מעט מאוד יינות ישראליים טובים ומעניינים”.

וכיצד את, שבמסגרת הקריירה שלך נוסעת לא מעט ופוגשת באנשי יין, היית מגדירה את המוניטין של יין ישראלי בעולם?

“אני חושבת שאנשים עדיין רואים בו משהו עוברי שנמצא בתהליך של לידה. גם היום רוב האנשים טעמו רק יין קידוש, אולי איזה ירדן של רמת הגולן או יין ישראלי אחר מזן בינלאומי. אלו היינות שהם עשויים למצוא בסופרמרקט של שכונה יהודית למשל”.

וכעת, לאחר שביקרת כאן ונכחת בטעימה של יינות מקומיים, האם את חושבת שלמוניטין האלו אחראי גם שיווק עצמי לא נכון?

“אני חושבת שצריך לעשות צעדים קטנים, ואם אין לך כמות גדולה לייצא, אז למה בעצם להשקיע כל כך הרבה מאמץ ביצוא? כרגע אני לא רואה דרישה גדולה למוצר הזה. אולי ניתן לייצר דרישה בארצות הברית, אבל אני לא רואה בריטים יושבים ואומרים: שילחו לי לכאן יין ישראלי. בעיה נוספת היא כמובן השוק המקומי, שבאופן טבעי תומך בתעשיית היין המקומית ושומר על רמת מחירים גבוהה באופן יחסי”.

את לא צופה אם כך שוק הולך וגדל ליין ישראלי.

“מה שאני אומרת זה שאני לא רואה דרישה רבה ליין ישראלי כעת. יש כאן כמה יינות טובים ומעניינים, וכשלעצמי אכתוב על כך באתר שלי ובעיתון. אשאף לחנך אנשים ולגרום להם להבין שאם יש להם עניין ביינות העולם,אם הם וויין גיקס (wine geeks, כינוי לחובבי יין) או שהם בעסקי המסעדנות ורוצים רשימת יינות מקיפה, הם צריכים לשים לב למה שקורה בישראל היום. עם זאת, אני חושבת שתתקשו למכור, הן בגלל המחיר והן משום שרוב היינות הישראליים מיוצרים מזנים בינלאומיים, כך שהם יתחרו ראש בראש עם יינות אחרים מהעולם מאותם זנים”.

אז אולי יהיה קל יותר לייצא או לעניין אנשי יין עם יינות מזנים מקומיים, דבוקי למשל.

“ייתכן. כך לכל הפחות אפשר יהיה להכניס את הרגל בדלת, בעיקר אצל הוויין גיקס ואנשים שממש אוהבים יין. אבל אני לא רוצה להבליט ולהדגיש את הנושא הזה. זה יהיה טירוף אם אנשים יתחילו לעקור כאן כרמי קברנה וסירה ולטעת זנים לא מוכרים”.

אבל אם נעזוב רגע את הפן המסחרי ונחשוב במונחים תרבותיים, יש כאן גם איזשהו ערך מוסף לזנים ששייכים להיסטוריה של האזור.

“כן, וזה בהחלט ראוי לעידוד, אבל המיינסטרים ימשיך להיות הזנים המוכרים”.

עולם היין פונה יותר ויותר לכיוון של הגדרה אזורית. כפי שנוכחת לדעת, בישראל לא כוננו אזורי יין.  את רואה בכך חיסרון?

“אני חושבת שזה יעזור, מאחר שאנחנו רגילים לכך שיין מגיע ממקום מסוים. אבל אני יכולה להבין שיצירת אזורי יין היא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות של הפוליטיקה הישראלית”.

עוד דבר שקשה למצוא בישראל זה נשים בטעימות יין. יש דרך לגרום להן להצטרף למעגל?

“פעם, כששאלו אותי על מסחר היין בבריטניה, עניתי שנשים עושות את רוב העבודה אבל לא מקבלות את התפקידים הבכירים. היום דברים משתנים, ולראיה – בראש שלוש מהחברות החשובות ביותר עומדות נשים. מצד אחר, למרות שבאופן אישי לא מצאתי חסרונות בלהיות אשה בעולם היין, אני נוכחת בעצב שאפילו היום, כשיש הרבה נשים שמתעניינות ביין, ובכל מקום כתוב שנשים הן טועמות מעולות, רק 15% מהמנויים באתר שלי הן נשים”.

ובכל זאת, האם את רואה יותר נשים שבוחרות יין ויודעות מה הן אוהבות?

“נשים יודעות הרבה יותר טוב מה הן אוהבות והן לא מושפעות כמו הגבר הממוצע. אם נתעלם מהקהל המקצועי, אז כאשר גבר ממוצע בוחר יין, הוא כנראה חושב על איזה יין הוא צריך לבחור, מה המשמעות הסוציאלית של הבחירה, מה זה אומר עליו, האם הבוס שלו יתרשם. נשים, וזו הכללה כמובן, יזמינו מה שהן רוצות לשתות בלי לחשוב אם היין מתוחכם מספיק וקיבל ציונים טובים. נשים רגועות כשזה מגיע ליין, ואילו גברים יכולים להיות מאוד לחוצים ממה שהבחירה שלהם עשויה ללמד עליהם. זה מאוד דומה לבחירת מכונית”.

בואי נחזור אלייך, איך את מעריכה יין? יש לך שיטה מתודית קבועה?

“זה משהו אינטואיטיבי מאוד עבורי. אני עושה את זה כל כך הרבה זמן, שזה כמו לבקש ממני להסביר איך אני נושמת”.

רוברט פארקר, קולגה שלך, הפסיק לסקר את בורדו לפני כשנתיים אחרי עשרות שנים והעביר את השרביט לניל מרטין. גם את חושבת על מישהו שימשיך את דרכך ביום מן הימים?

“בכנות, אני יודעת שאני זקוקה לתוכנית מילוט אבל לצערי אין לי אחת כזאת. אני עדיין נהנית יותר מדי”.

אגב פארקר, אי אפשר שלא להיזכר בריב המתוקשר שלכם בעקבות הביקורות המנוגדות על היין של שאטו פאווי (Pavie 2003!). אפילו כתבתי על זה אז. הסיפור הזה היה אמיתי?

“האם גם כתבת איך השלמנו? כי השלמנו והתנשקנו. היין של פאווי נטעם רע באותו היום. אני חושבת שפארקר היה די קרוב לז’ראר פרס (הבעלים של פאווי באותם ימים, א”ג) ולכן הוא היה נרעש. הוא האשים אותי שלא טעמתי את היין בטעימה עיוורת, מה שלא היה נכון”.

אפשר ללמוד מכך משהו על טעמם של מבקרים? האם יין יכול להיות נהדר ובלתי ניתן לשתייה באותה נשימה?

“בוודאי, בוודאי, הרי לכל אחד מאיתנו יש הטעם האישי שלו”.

ועדיין, האם ייתכן פער גדול כך כך בהערכה של יין בין שני מבקרים? האם זו לא היתה סוג של פשיטת רגל לשיטת מתן הציונים ליין?

באופן עקרוני, אני יכולה לומר שהלוואי שלא היו לנו ציונים, אבל בהתחשב בכך שהם קיימים אני רואה בהם רע הכרחי. כשהשוק בוער, יש המון דרישה, אנשים צריכים להחליט, ואין להם זמן לקרוא את כל רשמי הטעימה – ולא ששלי ממש ארוכים – אז ציונים עוזרים להם”.

לסיום, יש עדיין אזורי יין חדשים שעתידים להתגלות? יש סודות כמוסים?

“לספרד ואיטליה יש עדיין הרבה מה לחשוף, המגוון שם גדול מאוד”.

אולי סין?

“נכון, גם סין. הם עומדים להתחיל ייצא יין בכל רגע”.