אלי בן זקן, הבעלים של יקב קסטל, הוא אחד מבכירי תעשיית היין בארץ ואחד משגרירי היין של הטרואר הישראלי ׳הרי יהודה׳ בעולם. כמי שהקים יש מאין את אחד מהיקבים המובילים של עידן היין החדש בישראל, אלי הוא התגשמותו של החלום הציוני. יהודי נודד שהקים מיזם חקלאי שהפך ליקב מצליח ומייצג את ישראל בכבוד בארץ ומחוצה לה. את כל זאת הוא עושה תוך כדי חיפוש אישי מתמיד, במקביל לטיפוח דור המשך של אנשי מקצוע מעולים בתחום היין. 

בשנים האחרונות יצאה משפחת בן זקן למסע משפחתי מסקרן עם יקב נוסף, רזיאל, שהוא למעשה מגרש משחקים חדש עם זהות נפרדת ופילוסופיה שונה. למרות ההבדלים, במסגרתם מייצרים ברזיאל יינות בסגנון ים-תיכוני, היקב ממשיך את המסורת המוקפדת ואת איכות העשייה חסרת הפשרות של אחיו הבכור, קסטל. באותו אופן, גם רזיאל ישמש ככל  הנראה מודל למצוינות ברמה בינלאומית.  

לכבוד חגיגות ה-30 של קסטל יצאו מירה איתן ויאיר היידו לשאול את כל השאלות שרציתם לשאול את אלי בן זקן, הבעלים של קסטל ורזיאל, ועדיין לא הספקתם.

סיפור היין שלך – ממה ואיפה נדבקת בחיידק היין?

עם יין התחלתי די מאוחר. לאחר נדודים בעולם ועלייה לארץ מתוך ציונות, הייתה לי בשנות השמונים מסעדה בירושלים שהביאה פרנסה טובה. הכרתי את היין כשבחרתי מה יגיע למסעדה. יין פגשתי גם בנסיעות הראשונות לחו”ל. זו הייתה תקופה מאד מיוחדת. אפשר היה לראשונה לקנות כסף זר אצל חלפנים, והרבה ישראלים התחילו לנסוע לחו”ל, לאכול ולשתות, וגם אני. גרנו ברמת רזיאל. אני קניתי שטח גדול יותר משל שאר התושבים והתחיל סכסוך קרקעות עם המושב שהגיע לבירור משפטי. קצת מוקדם יותר הבנתי שהמושב רוצה לקחת ממני שני דונם ושאני צריך להשתמש בחלקה הזו אם אני רוצה לנצח במשפט. נטעתי עצי פרי בחלקים הטובים, ובחלקה הכי עניה, בקרקע סלעית, שתלתי גפנים. בלי להבין הרבה וללא חלום על עשיית יין. אז הגיע הבציר והיה צריך לעשות משהו עם הענבים. נזכרתי בעבודתי במדגרה בצובה בשנות השבעים, שם הכניסו מכון טבילה סטרילי, משאבות, תמיסות ועוד, ומכיוון שאני לומד מהר, יישמתי את זה גם בפעולות היקב. 

באותו זמן בן של לקוחה אמריקאית ממוצא איטלקי, שלמד בפקולטה לחקלאות, הגיע לביקור וציין שיש לי מקום קלאסי לגידול ענבים. זה הדליק אותי. הוא הכיר לי את ששון בן אהרון, שניהל בפקולטה את המעבדה של מכון היין. התיידדנו. ששון עבד קשה ועשה ניסויים על חלקות נסיוניות בכל הארץ, במטרה להגיע לזנים טובים. מפעם לפעם ששון ערך טעימות יין במכון. למדתי הרבה מהקשר אתו. 

בשנת 1989, כשהתחלתי לחשוב על עשיית יין, נסעתי לתערוכת וינאקספו הראשונה שלי, שהייתה משולבת באותה שנה עם ויניטק. שם נחשפתי ליינות וגם לציוד. התחלתי לנסוע בעולם, לבקר ביקבים, לדבר עם ייננים. ייננים מדברים, יותר משפים, כבר מזמן הבינו שאין פה עניין של סודות ואין תחרות ישירה, אלא כל אחד והסגנון שלו. טעמתי הרבה מאוד יינות שנעשו בשיטות שונות ואז התחלתי למיין לעצמי את כל מה שנחשפתי אליו ולחשוב מה אני בוחר כשיטת הייננות שלי. 

בשנת 1992 עשינו את היין הראשון תחת הדרכתו של ששון בן אהרון. המבחר בארץ היה קטן מאוד, ונעזרתי בבן משה, מנכ”ל כרמל, שעד שנות האלפיים נתן לי ענבים מאזור רמת ערד. בד בבד קראתי ספרי ייננות רבים, ביניהם השפיע עלי מאוד ספר על הייננות המודרנית הצרפתית של אמיל פיינו, שכתב את ספרי האנולוגיה הראשונים והיה אחד מראשוני היועצים. ממנו למדתי יותר מכולם. בין היתר הפטי קסטל נולד ממנו, כי הוא כתב שאם רוצים לעשות יין ראשון טוב צריך שיהיה יין שני. כל ערב בציר הייתי קורא אותו מחדש והספר ליווה אותי הרבה זמן. 

איזה יקבים השפיעו עליך בארץ ובחו”ל?

אי אפשר להגיד שיש יקב אחד יותר מאחר, מכל מקום שאהבתי לקחתי קצת. 

איזה דמויות השפיעו עליך בארץ ובחו”ל?

מי שהכי השפיע עלי היה פסקל שאטונה שהיה גם יועץ שלנו. וגם יאיר היידו, שבשני דברים שיש אצלו אני מאמין, הראשון – כושר טעימה שלא מהעולם הזה המשולב עם זכרון פנומנלי, והשני – שתמיד היחסים שלנו מאוד כנים, הוא אמנם עדין בביקורת שלו, אבל אני מבין כשזה ביקורת. 

מה היה היין הראשון שנגע בלב שלך? למה?ֿ

אני חושב שבן עמי של סגל היה הראשון בשנות השבעים. כי הוא היה הרבה יותר טוב מהיינות האחרים בארץ. 

אם היית יכול לעבור לאזור יין אחר, איזה היית בוחר?

כנראה שבורגון. כי יש שם חלקות קטנות שמאפשרות מגוון יינות גדול לכל יקב, כל אחד מכמה שורות בכרם. ויש שם משהו כפרי מאוד נעים. בארץ אני אוהב מאוד את האזור שלי. אני חושב שעוד לא עשינו את היינות הכי טובים פה. הפוטנציאל גדול, אך עדיין לא מושלם מבחינת העשייה, ויש עוד מה לשפר. אנחנו לומדים כל הזמן, גם מטעויות, ועדיין לא הוצאנו את המיטב מהכרמים. זו חלוציות גדולה מאוד. 

איזה זנים אתה מעדיף ולמה? עם איזה זן אתה הכי אוהב לעבוד?

הזנים של בורדו מאוד קרובים לליבי. אוהב לשתות אותם וגם לעבוד אתם. מאוד אוהב לשתות פינו נואר, אבל לא מתאים לגדל אותו בארץ. שרדונה אני אוהב גם לשתות וגם לעבוד אתו. 

אין לי סימפטיה גדולה לסוביניון בלאן, גם לא מאמין בו מספיק בארץ. אני מעדיף שנין בלאן. המורבדר מאוד מאתגר אותי לאחרונה. אנחנו נוטעים השנה עוד מורבדר, גרנאש וסירה. ואני מת על ורמנטינו, שאין כמעט להשיג בארץ. 

איזה יין שלך הכי אהבת עד כה?

הגראן ואן שהכי אהבתי הוא מבציר 2016. כי הוא כל כך בורדולזי, יותר מהבצירים שקדמו לו. יש בו את העומק והשלמות שאף פעם לא הצלחתי להגיע אליהם עד כה. וזה היה הבציר ה-25 של היקב. 

עם איזו דמות, מהעבר או מההווה, היית רוצה לשבת עם בקבוק יין?

אמיל פיינו (הסיפור למעלה). היה מאוד מעניין אותי לדבר אתו ולהקשיב לו. הוא עבר את התקופה הכי מעניינת, כי לא הייתה באמת ייננות לפני זמנו. בעבר ייצור יין נחשב לפחות מבישול בצרפת. ספרים ומתכונים לבישול היו כבר לפני הרבה זמן בצרפת וליין לא היו דברים מסוג זה. הייתה יותר עבודה בכרם מאשר בייננות. 

האם יש תרבות יין בישראל? 

עוד לא ממש, אבל יש התחלה במקומות מסוימים. יש אנשי תרבות שמביאים אותה לפה כמו, יאיר היידו, אורי כפתורי, שלא מפסיקים לחפש יינות טובים. המעגלים בארץ עדיין קטנים. אבל גם בצרפת המעגלים הולכים וקטנים, שותים שם הרבה פחות יינות בשנים האחרונות. 

אם לא היית יינן מה היית רוצה להיות?

ארכיטקט. אני אוהב את הבנייה. נהניתי מכל רגע מבניית הבית שלי ומבניית היקבים. 

תכניות לעתיד

להמשיך לעשות יין כל עוד אני יכול. זה מעסיק אותי טוב. כיום את הדברים הקשים אני לא צריך לעשות, איתן תופס יותר ויותר אחריות, ואני גם לא צריך למכור את היין ואת כל הביורוקרטיה שמסביב. 

אני מחכה לניבה של כרמים חדשים שנטענו. מורבדר ורוסאן מאוד מסקרנים אותי. וכנראה בגיל 80 אעשה מהם יינות.