בעולם יין עמוס ותחרותי כל-כך, כבר קשה להאמין שנחזה שוב בסיפור סינדרלה של אזור יין כפי שקרה עם פריורט, שהפך במהירות מסחררת מאזור נטוש למקור לכמה מהיינות היקרים והנחשקים ביותר של ספרד בפרט והעולם בכלל.
סיפור תקומתו של פריורט, אזור יין קטלוני שמרוחק כשעתיים נסיעה מערבה מברצלונה, יהיה לנצח כרוך בסיפורם של 'חמשת המופלאים': רנה בארבייר, אלווארו פאלאסיוס, דפני גלוריאן, קרלס פסטרנה וז׳וזפ לואיס פרז היו הראשונים לזהות בשנות ה-80 את הפוטנציאל הלא-ממומש של גבעות הצפחה הדרמתיות של פריורט, וקבעו שם את מושבם במטרה להחיות את ענף הפקת היין המקומי. ההתחלה הייתה קשה והצריכה פתרונות חלוציים. האזור המסולע לא נתן הנחות ונטיעת הגפנים על גבי מדרונות של טראסות הפך את מלאכת גידול הענבים, העבודה בין הגפנים והבציר למשימה שמיועדת לאמיצים בלבד. עד כדי כך הייתה ההתחלה חתרנית, שבשלושת הבצירים הראשונים (1989-1991) יצרו חמשת היקבים יין משותף שהופק מאיחוד של יינותיהם.
ההצלחה של פריורט הגיעה מוקדם מן המשוער, לא מעט בזכות ציונים גבוהים להם זכו היינות של החמישה ממבקרי היין החשובים ובראשם רוברט פרקר. היינות, שהיו מורכבים משילוב בין זנים מקומיים, גרנאש וקריניאן, לזנים צרפתיים כמו קברנה סוביניון, מרלו וסירה, הציגו פרופיל עשיר, מלא ועוצמתי שמקורו באדמת הצפחה, ליקורייה בעגה המקומית. נפח הייצור הקטן שהניבו יבולי הענבים הנמוכים, לצד הביקוש העולמי הגובר, הוביל לכך שמחיריהם של יינות פריורט הרקיעו שחקים בין לילה.
משפחת פרז-אוברחו לא הגיעה לפריורט עם מסורת משפחתית של עשיית יין (בניגוד למשל לרנה בארבייר ואלווארו פאלאסיוס). בשנת 1981 החל ז׳וזפ לואיס ללמוד ייננות ובשנת 1986 החל למעשה המיזם של מאס מרטינט לקרום עור וגידים. כיאה לחלוצים, ניתנה למשפחה זכות ראשונים לבחור את מיקומי הכרמים שכן אדמות האזור, לרבות האיכותיות ביותר שבהן לגידול ענבים, היו באותה עת סחורה זולה שלא היו עליה קופצים. לאחר מחקר מעמיק של הטרואר המקומי, ניטעו כרמים בחלקות נבחרות בין הכפרים פאלסט וגראטאיופס.
לפני לאחר שהיקב ביסס את מעמדו כאחד מעמודי התווך המשמעותיים של פריורט, העביר ז׳וזפ את המושכות בתחילת המילניום לשרה פרז, ביתו. שרה אמנם שומרת על המסורת שהנחיל אביה ביקב, אך יחד עם זאת היא מבטאת רוח חדשה בפריורט שמאפיינת את הדור השני שממשיך את דרכם של החלוצים. בזמן שעל אביה וחבריו הוטלה חובת ההוכחה לכך שניתן להפיק יינות באיכות גבוהה בפריורט, שרה היא כבר חלק מגל של חיפוש זהות מקומית אותנטית. בתוך כך היא מצליחה לשמר את המסורת שהנחיל ז׳וזפ ליקב (לרבות התנגדות להיפטר מענבי הסירה שמקורם אינו בספרד, בתואנה שהם היו חלק בעלייתו לגדולה של האזור), אך בד בבד להכניס שינויים שיאפשרו ליינות פריורט לבטא את הטרואר בצורה מיטבית.
השינוי הפילוסופי שהביאה עמה שרה מתבטא בעיקר במעבר לעבודה בשיטות שמתמקדות בקיימות. כרמי היקב מטופלים היום באופן אורגני בלבד, התסיסות באמצעות שמרי בר והשימוש האינטנסיבי בחביות להבגרת היין, כלי אופייני לפריורט של הדור הקודם, ירד באופן משמעותי. את העבודה ביקב המשפחתי משלימה שרה במיזם ונוס לה אוניברסל במונסאנט, אותו היא הקימה בצוותא עם בעלה רנה בארבייר ג'וניור (כן, כן, הבן של רנה בארבייר מיקב קלוס מוגאדור...).