בהקשר של יין, כשמדברים על זנים אוטוכתוניים, חלקם עדיין בסכנת היעלמות, מתכוונים לרוב לזני גפן ילידיים שנשתמרו שנים רבות באזורים קטנים בתנאים של בידוד גיאוגרפי. אך נדירים לא פחות ומיוחדים עוד יותר, הם אנשי יין אוטוכתוניים. כאלה הם שלושת המייסדים האיטלקיים של וָאלִי אוּנִיטֶה, הקואופרטיב האורגני המצוי בקוסטה וסקובאטו, ליד העיר טורטונה שבדרום מזרח פיימונטה.
לפני כחמישים שנה מאסו השלושה, חקלאים בני חקלאים דורות רבים לאחור, במאבק הסיזיפי בטבע. להבדיל מאבותיהם, הם הרגישו לחץ לעבוד לא רק כדי להוציא את לחמם מן האדמה, כלומר על מנת להתקיים ממנה בכבוד, אלא מתוך שאיפה בלתי פוסקת להפיק מהקרקע יותר ויותר יבול והכנסה. באותם ימים, תכשיר כימי או תעשייתי היה פתרון הקסם שהוצע להם לכל בעיה בה נתקלו. בעיניים כלות הם ראו איך אדמתם מידלדלת ויוצאת מאיזון, ואיתה הם עצמם ואורח חייהם, והחליטו לעצור.
הם היו יכולים לנטוש את הכפר, כמו הרבה אחרים ולצאת לחיים חדשים בעיר. אבל במקרה שלהם, ההחלטה לעצור כללה הביאה אותם להתאגד כקומונה בה הם יתקיימו יחד, ושבה המשאבים יאוחדו לטובת כולם. כך, ב-1981, הוקמה חווה בת 1000 דונם, מהם 250 דונם כרמים בהם נטועים בעיקר זנים פיימונטזים מקומיים.
אנחנו בישראל עלולים אולי להגיב בציניות לסיפור בו אנשים ממציאים (שוב) את הקיבוץ, בעודם אוכלים ממנעמי המטבח האיטלקי. ״זה לא נחשב״, נגיד לעצמנו, ״כשהאוכל כזה טוב״, אך יש ודאי סיבות רבות בגללן הקיבוץ ׳וָאלִי אוּנִיטֶה׳ הוא סיפור הצלחה מתמשך. לא רק כי מדובר במשק אוטרקי בו השותפים מייצרים את היין, הלחם, הגבינה, הירקות, הפירות, הדבש והבשר עבור עצמם. אולי כי כל אחד, (כן, גם אתם!), מוזמן לבוא לעבוד בגן העדן המטופח, לבקר ביקב או לאכול צהרים של פועלים בין כוורות הדבורים המזמזמות בעליצות.
כיום ישנם 35 חברים בקומונה האורגנית הזו, שהגיעו מרקעים ומענפים שונים ומגוונים, וכולם מאוחדים במחשבה שהכנסה היא לא הערך המרכזי בחייהם. בואלי אוניטה חיים כמעט לחלוטין מחוץ לגריד. החשמל - סולרי, הבניה - מחומרים מהסביבה, המותרות - פטריות כמהין מן היערות, והיין - אמצעי התקשורת העיקרי עם הסביבה והעולם. ואכן, בזכות היין מלא החיים הפך הקואופרטיב לציר הכלכלי המרכזי של האזור.
אוטאביו רובה, אחד משלושת המייסדים, הוא גם היינן האחראי. משפחתו, שעשתה יין בפיימונטה מ-1382, טיפחה ככל הנראה בדיוק את אותם הזנים: טימוראסו, קורטזה, קרואטינה, דולצ׳טו, מורטו וברברה. ״אנחנו מאמינים שייננות טבעית היא אספקט של אחריותנו החברתית״ אומר אוטאביו. ״החקלאות הביו-דינמית מכבדת את האדמה ואת החקלאי. אני משתמש בקומפוסט טבעי מן החווה ושומר שתמיד ימצא מגוון של צמחים וחיות סביב הכרמים ובתוכם. הגפנים שלי בריאות וזה מאפשר לי לבטא ביין גם את הטרואר וגם את השמחה שמצאנו מחדש, והכל בהתערבות מינימלית.״
הקרקע עליה נוטעת הגפנים מורכבת בעיקר מחרסית לבנה. הגפנים נבצרות ידנית והענבים תוססים לאיטם עם שמרים מקומיים במכלי בטון או נירוסטה ומועברים לחביות ישנות להבגרה. בגופרית נעשה שימוש קמצני ורק במקרים שזה הכרחי. אם חשבתם שקואופרטיב זה בהכרח דבר רע, הנה לכם דוגמא מופתית שמראה את ההיפך הגמור. זהו סיפור חברתי, ערכי ואסתטי מרגש וממלא השראה.