הסיפור של יקב ג.ב.בורלוטו משלב בתוכו אלמנטים של היסטוריה, משפחה, מורשת, תהילה, דעיכה וחזרה של עטרה ליושנה. הכירו את הקומנדאטורה, ג'יובאני באטיסטה בורלוטו, ג.ב בורלוטו בשבילכם. את התואר קומנדאטורה, שהוענק בימים עברו על-ידי המלך לאזרחים שהפגינו מצוינות יוצאת דופן בעסקיהם, הוא קיבל בזכות תרומתו העצומה לקידום ענף היין של אזור ברולו שבפיימונטה, צפון-מערב איטליה. נכון, היום ברולו הוא אזור יין נוצץ ומפורסם במיוחד, אך בימים של אמצע המאה ה-19, בהם נוסד יקב בורלוטו, מדובר היה עדיין באזור נחשל שלא שפע ביקבים שהתגאו ביינות ברולו שנשאו את שמם. במובן הזה, השפעתו של ג.ב בורלוטו על האזור שבו הוא פעל מזכירה את זו של יקבים חלוציים אחרים, וגה סיציליה וביונדי-סאנטי למשל, שהחזיקו בהתאמה את אזורי היין שלהם, ריברה דל-דוארו בספרד וברונלו די מונטאלצ'ינו באיטליה, על כתפיהם הרחבות והבודדות.
בשנות ה-50 של המאה ה-19 הקים ג'יובאני באטיסטה במו ידיו את היקב שלו על חלקת אדמה בכפר ורדונו, בדיוק היכן שהוא פועל היום. שלא כמו יצרני יין אחרים שפעלו אז באזור, שנהגו לרכוש ענבים ממגדלים מקומיים, לערבבם ולייצר מהם יינות ללא זהות ייחודית, בורלוטו הבין כבר אז שהסוד ליין טוב טמון ביכולתו לגדל ענבים בעצמו ולייצר מהם את היין שלו. היום זה נשמע סביר, אך באותה עת הייתה זו לא פחות מרבולוציה מחשבתית. הוא רכש כרמים בחלקות הנפלאות מונוויליירו וקאנובי וייצר מענביהן יינות שנמכרו כבר אז בבקבוקי יין ולא בדימיג'אנים או בחביות כפי שהיה מקובל. את תוצרתו המוקדמת של היקב הוא נהג להציג בירידי יין בינלאומיים, ובין השנים 1886 ל-1920, ימים בהם יינות איטלקיים לא ממש קראו תיגר על יינות צרפתיים, הוא זכה בלא פחות מ-32 מדליות על יינות הברולו שלו. ובכל זאת, גאוותו הגדולה ביותר של ג.ב נבעה מכך שיקבו הפך לספק היין המרכזי של משפחת המלוכה האיטלקית, ואזכור לכך עדיין מופיע על תוויות היין של בקבוקי היקב. לימים, הוא אפילו רכש נכס ממשפחת המלוכה, אחוזת קסטלו די ורדונו החשובה, מקור נפלא לענבי נביולו עד עצם היום הזה.
מותו של הקומנדאטורה, בשנת 1927, היה אבדה קשה למשפחה ולאזור ורדונו כולו. נכסיו חולקו בין יורשיו והיקב שנשא את שמו אמנם החזיק עדיין בחלקות כרמים נפלאות, אך איבד את מרכיב הטרואר האנושי שלו, אותה אש יוקדת שאחזה בעיניו של ג'יובאני באטיסטה. היקב הוסיף לפעול בהובלת בנו של ג.ב ולאחר מכן נכדו, אך עם הזמן הלכה והתפוגגה אותה הילת יוקרה שנלוותה לשמו בעבר.
למרבה השמחה, חבל ההצלה של יקב ג.ב בורלוטו הגיע בדמותו של פאביו אלסנדריה, דור חמישי לצאצאיו של ג'יובאני באטיסטה. אימו של פאביו, מרינה, ירשה את האחוזה כשהיא בת 17 בלבד, ולאחר נישואיה לג'וזפה אלסנדריה, אביב של פאביו, המשיכו השניים לפתח את אחזקות היקב. הימים היו ימי שנות ה-70 וה-80 בפיימונטה, תקופה קשה שהגיעה אחרי המלחמה וטרם ההצלחה העולמית הגדולה של יינות האזור. פאביו ראה את הוריו נאבקים כדי להתקיים, וכמו רבים בני הדור הצעיר באותם ימים הוא בחר להתרחק מיין ופנה ללימודי חשבונאות. אך עד מהרה, בעיקר בזכות שיחה עם חבר שלדבריו גרם לו להבין שהוא משוגע, שינה את דעתו ובשנת 1999 כבר סיים את לימודי הגפן והיין באוניברסיטת טורינו ולקח את תפקיד יינן היקב על עצמו. לצידו עבדו ביקב אימו, אחותו כריסטינה ואביו, אגרונום שאחראי על הכרמים.
תחת המודל המשפחתי החדש טיפס היקב הקטן בחזרה למקום לו הוא ראוי והיום כבר ניתן להכריז שוב שמדובר ביקב בעל מעמד של קאלט מקומי, לא פחות. הגישה בכרמים, שמשתרעים על פני 160 דונם, דוגלת בהימנעות משימוש בכימיקלים או בקוטלי עשבים סינתטיים, אם כי היקב לא מחזיק בהסמכה אורגנית. ביקב עצמו פאביו אמנם שומר על פשטות וכבוד למסורת, אם כי הוא בכל זאת הנהיג מספר שינויים, כאשר המרכזי ביניהם, ברמה הסגנונית, הוא חתירה למיצוי פרי עדין במיוחד. היינות מבגירים בחביות של 3500 ליטר, אם כי בניגוד לעץ אלון סלאבוני שרווח בברולו, ביקב בורלוטו עברו בהדרגה לשימוש באלון צרפתי כדי להפחית את נוכחות הטאנינים ביין. פאביו מאמין שהאלגנטיות של יינות של ורדונו מקבלת יתר ביטוי בחביות אלה.
כאשר בוחנים את ההיצע של היקב, אין ספק שהיהלום שבכתר היה ונותר יין הברולו שמקורו בחלקת מונוויליירו. הסגנון הייחודי, שמתאפיין בעידון ובארומטיות משכרת, אינו ניתן לחיקוי והפך את היין הזה לפריט לאספנים. אך מלבד יינות ברולו, שמטבע הדברים זוכים למרב התהילה, אחד היינות המעניינים ביותר של היקב הוא יין שעשוי דווקא מענבי פֶּלָאוֶורְגָה, זן ענבים מקומי שהיה נטוע בשפע בכרמי ורדונו וכמעט שנכחד במאה שעברה. סבו של פאביו, איגנציו, היה מהאחרונים לגדל את הזן ולייצר ממנו יין וליקב בורלוטו יש מניות רבות בחזרתו של הזן לאופנה ממש בימים אלה.