אטיין גיגאל איבד את אביו כשהיה בן כמה חודשים בלבד, וכשהיה בן 8 אמו האלמנה התקשתה לקיים את ארבעת ילדיה ושלחה אותו לפרנס את עצמו בהרים הקרים, הקודרים, של הַמָּאסִיף דוּ פִּילָה. תנאים קשים אלו מנעו מאטיין לטעום את טעם הילדות אך אילצו אותו לפתח כוחות התמודדות אדירים. כשהגיע בגיל 15 לבקר את אחיו בכפר אַמְפּוּאִי הוא התאהב מיד בשמש, בכרמים ובמטעי המשמש שמלאו אז את העמק והחליט להישאר. הוא מצא עבודה כפועל ביקב המשמעותי ביותר באזור אז - וידאל פלרי, עד שכעבור שנים בודדות נטל את ניהול היקב במלואו. ב-1946, עם הניסיון האדיר שצבר, ותוך זיהוי ההרס והשפל שלאחר המלחמה כהזדמנות גדולה, הוא נפרד מוידאל פלרי ויצא לעצמאות והקים את יקב גיגאל. את התמיכה שנדרשה למהלך העניקה לאטיין אשתו מרסל, שעבדה כמנקה וכסוכנת בית בשאטו הגדול של אַמְפּוּאִי. ב-1961 לקה אטיין בעיוורון פתאומי, ואיבד את מאור עיניו לחלוטין. בנו מרסל נדרש לקחת על עצמו את הניהול והוא בן 17 בלבד. אולי מפאת האחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו הצעירות, אולי מפאת מורשת העבודה הקשה שהפנים מהוריו, אולי בזכות שילוב של כשרון טבעי עם דרישות גבוהות מעצמו ומהסביבה, מרסל התגלה כאיש עסקים נוקשה מאד מחד ובעל מעוף וחזון מאידך. הוא הוביל שרשרת של מהלכים פורצי דרך ששינו את הבית ואת קוט רוטי לחלוטין והפכו אותו לאזור היין הנחשק שהוא היום. כיום ממשיך את דרכו בנו יחידו פיליפ אשר מתגלה גם הוא כאדם חד חושים, ממוקד, נטול עכבות מחד אך ישר, צנוע וחרוץ.
הכרמים של קוט רוטי (הגדה הצלויה) נטועים בטרסות רומיות על ההרים התלולים בהם חתר נהר הרון את מסלולו ונהנים משמש דרומית ומהבשלה טובה. הענב המוביל הוא סירה, אולם הכללים מתירים להתסיס אותו עם מעט ויונייה התורם לסירה המתובלת והבשרית פרחוניות רעננה ואופיינית.
מרסל זיהה כמה כרמים טובים במיוחד, את ׳לה מולין׳ רכש ב-1966 ושנים אחר כך המשיך עם ׳לה לאנדון׳ ולבסוף גם את ׳לה טורק׳; שמות שכל חובב יין משנן מגיל צעיר ואשר זוכים לכינוי ״הלה לה לה של גיגאל. היינות מהחלקות האייקוניות הללו זכו להצלחה גדולה ויצרו לקוט רוטי, שעד אז נשרך הרחק אחרי הרמיטאז׳, גם שם וגם שוק בינלאומיים, ועד היום הם מהיינות המבוקשים ביותר בעולם.
על מנת לספק את הביקוש הגואה החל גיגאל לרכוש ענבים ממגדלים שכנים, ואז מכורמים רחוקים יותר, וכך הפך לנגוסיאן הראשון באזור. הייצור הלך וגדל, ועמו התיאבון. כדי להשביעו יצא מרסל למסע רכישות מחושב, שהגיע לשיאו כשבשנת 1984 מרסל רכש גם את וידאל פלרי, שם כזכור התחיל האב. סגירת המעגל הייתה למתנת פרידה מאטיין שנפטר זמן קצר אחר כך. משהושלמה ההשתלטות על קוט רוטי עבר מרסל לרכישות באזורים אחרים בעמק הרון. בקונדרייה גיגאל הפכו לייצרן מרכזי ועמו חלקת ׳לה דוריאן׳. דריסת רגל משמעותית הושגה בהרמיטאז׳ עם רכישת כרמיו של המגדל האגדי ז׳אן לואי גריפה ושל דומיין וואלואי. ההתפשטות לא פסחה גם על סן ז׳וזף, קורנאס, וקרוז הרמיטאז׳, ולאחרונה גם לשאטונף דה פאפ ברכישת היקב שאטו דה נאליס. סגירת מעגל נוספת התרחשה ב-1995 אז רכש מרסל את טירת אַמְפּוּאִי בה כזכור עבדה אמו כעוזרת בית, הוא שיפץ אותה למלוא ההדר ופאר העבר, והעביר אליה את משרדי החברה. מהלכים אלה כולם תרמו לכך שהבית מייצר היום 8 מיליון בקבוקים בשנה, ומוסר ההשכל הוא שעם עבודה קשה ודטרמינציה אפשר להקים אימפריה של ממש גם בלי לימודים, בלי בגרות ובלא רישיון נהיגה. בשנת 2017 הושלם פרויקט היקב החדש והוא פרוש על פני 30 דונם !! בשלוש קומות מתחת לאדמה על דרך המלך, במרכז הכפר ומצויים בו יותר מ-5,000 חביות ומכלי עץ בהם מבגירים יינות אימפריית גיגאל.