בתחילת שנות ה80-׳ יסד ז׳אן רייקארט עם היינן המפורסם ז׳אן מארי גופנס את הנגוסיאן )בית מסחר יין( ורז׳ה )Verget )בסולוני בבורגון. רייקארט בלגי אף הוא, איש עסקים שעבר בעקבות המיזם לגור במאקון שבדרום בורגון, ודאי ולא שיער לעצמו לאן תיקח אותו ההרפתקה החדשה. השניים קנו ענבים או תירוש וייצרו כמויות נכבדות של יין לבן מהקוט ד׳אור, כינוי לחלק הצפוני של אזור בורגון שבו מיוצרים מיטב יינות האזור. כשגופנס התעקש על רכישת פרי ולא הסתפק במיץ הענבים, התירוש, רייקארט הבין שכדי להפיק יין טוב הוא צריך להעמיק בתהליך העשייה. הוא התאהב בשרדונה, הזן הלבן הכוכב של בורגון, וב1990- הפשיל שרוולים והפך ליינן ביקב של ורז׳ה. ב1998- החליט רייקארט האוטודידקט לעזוב את המעקה של החבית ולשחות במים העמוקים, כלומר לנסות לייצר יינות עם ביטוי של מקום שיישאו את חתימת ידו. לשם כך הקים את דומיין רייקארט ורכש 40 ֹ דונם כרמים, בעיקר באזור וִירֶ ה-קְ לֶ סֶ ה בחבל מָ אקונֶ ה. אם חשבתם לנוד בראשכם באמירת ׳מה הרבותא, עבד בבורגון, ניצל הזדמנות, קנה כרמים׳ אז חכו שניה, כי במקביל רייקארט רכש לו 50 דונם בארבואה אחד הכפרים החשובים באזור היין של הז׳ורה. חבל ארץ קטן ואלפיני זה שממוקם במזרח צרפת אמנם נחשב היום לנדיר ונחשק, אולם אז היה עדיין עלום שם. הכירו אותו רק תושביו וכמובן כמה סומליירים ונועזי היין, ביניהם כאמור רייקארט, שהאמין מאד בפוטנציאל השרדונה שלו, ובצדק. רייקארט היה היינן הראשון להבין שיש מן המשותף בשני אזורי היין המרוחקים, בורגון וז'ורה. אדמות הכרמים בשני האתרים מתוארכות לאותו עידן גיאולוגי, עידן היורה, והן דומות מאד. בשתיהן יש אותה שכבה עבה של סלע משקע גירני שבלייתו מעניקה לגפן את המינרלים שהיא מיטיבה לבטא ביין. ההבדל הוא שבבורגון נמצא יותר אבנים והקרקע יבשה ומחלחלת. בז׳ורה, לעומת זאת, הקרקע קרה ורטובה, ומבוססת על חוואר, התגבשות משקע מינרלי המכיל חרסית, סידן וחול. למרות הבדלי הגובה והאקלים בין בורגון והז'ורה הכרמים בשני האזורים נזמרים בעבודה ידנית ומסורה כדי לצמצם יבול, ונעשה כל מאמץ לשמור על חיות האדמה ובריאות הגפן במטרה לחזק את הכרמים להתמודד באופן טבעי עם מזיקים. הם לא מרוססים בקוטלי עשבים או בחומרי הדברה, העשבייה נחרשת לתוך הקרקע והאדמה מועשרת באמצעות מרעה כבשים ובדשן אורגני באביב. באופן זה גדל המגוון הביולוגי והגנטי בכרם, צמיחת השורשים מתחזקת, האדמה מתאווררת, ונמנע אובדן שלה בסחף ממטרי הגשם. על מנת שהפרי לא יטולטל בדרכים, יאבד מרעננותו ויתחיל לתסוס, נבנה בסמוך לכל אחד מהכרמים יקב קטן אליו מגיעים הענבים מיד לאחר שהם נבצרים ידנית. היקב של רייקארט במאקונה נמצא בדבאייה, )Davayé ) בעוד זה של הז'ורה בכפר וילט-לז-ארבואה, סמוך לבירת היין של היורה. כמו בטיפול בשני הכרמים, הפרוטוקול היינני בשני היקבים גם הוא דומה, ובשניהם ננקטת גישת ההתערבות המינימלית. הענבים תוססים ספונטנית עם השמרים הטבעיים שלהם, הסחיטה איטית ומתונה וההבגרה הארוכה מתבצעת בחביות ישנות שלא משאירות חותם עץ ניכר. דגש חשוב מושם ביקבים בבחירת תהליכים בני קיימא שמטרתם להקטין בזבוז משאבים ומים. בעשור הראשון של 2000 החל רייקארט חסר היורשים לחשוב על עתיד היקב הקרוי על שמו. ב2003- פגש בטעימת יין את פלוראן רּוב, בנו של גאולוג מהז'ורה. פלוראן החל את הקריירה המקצועית שלו כיערן ביערות האלפיניים, אולם מהר מאד גילה את משיכתו לכרמים שהיו ממש ליד היערות שבטיפולו. לאחר התואר שלו ביערנות המשיך ללימודי הנדסה חקלאית אותם מימן בעבודות זמניות בכרמים וביקבי הז'ורה. ההתאהבות בתחום הביאה אותו ללמוד ייננות בדיז׳ון שבבורגון ולטעימת היין הגורלית בה פגש את רייקארט. החיבור ז'ורה-בורגון בין רייקארט ורּוב הביא לכימיה בין אישית מיידית, ולעשר שנים של עבודה צמודה. ב2013- העביר רייקארט את השרביט לרּוב ונשאר לתמוך בו כיועץ. רּוב מקפיד להמשיך במסורת שהותוותה לו והשינויים הקטנים שהוא מכניס מטרתם לדבריו ״להאריך ולדייק את היין, להוסיף לו מתח אלגנטי״. כך, למשל, הוא ויתר על ערבוב השמרים העדינים, הליז )lees), כדי שהמבנה של היין יגיע מהענבים ולא מהנפח שנותנים לו השמרים, וכיום הוא חוקר את האזור המאחר להבשיל מאקון-לוני. כאילו כדי לסגור מעגל רּוב פועל גם כנגוסיאן. הוא קונה ענבים מכרמים נבחרים ואותם הוא מיינן באותה הקפדה בה הוא ממשיך להפיק יין מהכרמים של רייקארט אלא שהוא מבקבק את היינות תחת שמו.