ֹ הכפר הטוסקני מו ַנְ ט ֹ לְ צִ ׳ינו מופיע ברשימה של אונסק״ו כאתר מורשת עולמית, כבוד השמור לאתרים בעלי חשיבות תרבותית מהמעלה הראשונה, וחולש מגובה של 564 מ' על שלושה עמקים בין הרפובליקות של סיינה ופירנצה, בין המאה ה13- למאה ה.16- עוצרי נשימה ביופיים. מיקומו האסטרטגי הביא עליו תקופות ממושכות של מצור במהלך המאבקים ֹ קסטלו רומיטוריו הייתה טירה רומית מרשימה שהשקיפה על מו ַנְ ט ֹ לְ צִ ׳ינו מפסגת הגבעה מולו. ברבות השנים שימשה ככלא וכמנזר, וכווילה מפוארת שננטשה אחרי מלחמות העולם וסיפקה מחסה לרועים ועדרי צאן. ב1980- הטירה ואדמותיה נרכשו על ידי פטרון האמנות האיטלקי, הברון ג׳ורג׳יו פראנקטי, שהחל בשיפוץ יסודי במטרה להחזיר את הטירה לימי הזוהר שלה. תהליך זה נקטע ב1984- כשרומיטוריו החליפה ידיים ועברה אל האמן האיטלקי, סנדרו קִ ּיָה, בן דורו של ז׳אן אם תחבתם במגירה נשכחת כמה ציורים מהגן, אולי הגיע הזמן לשלוף אותם ולחפש טירה עם ּ מישל בָאסְ קִ יָה ומנהיג זרם ה׳טראנסאוונגארדיה׳, תמורת כמה עבודות שנתן קִ ּיָה לפראנקטי. פיגומים, כי לקִ ּיָה זה עבד מעולה. בחלק המשופץ הוא התקין לעצמו סטודיו, ויחד עם פרנקו מרטיני, יינן מנוסה ממשפחה מקומית, שיקם את כרמי הסנג׳ובזה הוותיקים שהיו סביב הטירה. למרגלותיה נבנה יקב יפהפה, מקושט בעתיקות רומיות מהקסטלו ובעבודות אמנות מעשה ידיו של צ׳יאה. ֹמו ַנְ ט ֹ לְ צִ ׳ינו מרוחקת בקו אווירי רק 40 ק"מ מהים, ושורר בה אקלים ים תיכוני. על ייחודם של יינות ֹמו ַנְ ט ֹ לְ צִ ׳ינו יש עדויות היסטוריות כבר מן המאה ה,16- ואולם את היין המוכר כיום, מגדולי היינות של איטליה, פיתח במאה ה19- תושב המקום, הרוקח קלמנטה סנטי, שב1865- הציג את היין הראשון ֹו ֹ דִ י מו ַנְ ט ֹ לְ צִ 'ינו". נכדו של קלמנטה, ביונדי סנטי, נאלץ להיאבק בכנימת הפילוקסרה שהשמידה אז את כרמי אירופה, והבחין שענבי סנג׳ובזה נפגעים במידה פחותה. הוא ּ שנשא את השם "ב ּ ְרּונֶ ל התחיל לייצר באחוזה המשפחתית ׳איל גרפו׳ יין על טהרת ענבי סנג׳ובזה, ועשה זאת בשיטה שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה עד אז בטוסקנה. על פי הטכניקה המסורתית, המכונה ׳גוברנו׳, היו מוסיפים ליין החדש תירוש כדי לחולל תסיסה שנייה, ואילו ביונדי סנטי יישן את היין במשך שנים ֹו המוכר כיום, מופע סנג׳ובזה ייחודי שהפך יוקרתי ומבוקש ברחבי העולם. חוק ה-DOCG( זהו המעמד הגבוה ביותר שרשאי לקבל אזור יין מפוקח באיטליה( קובע כי ברונלו ּ בחביות. כך נולד הב ּ ְרּונֶ ל חייבת להמשך שנתיים לפחות והיישון בבקבוק כארבעה חודשים לפחות )ריזרבה – 6 חודשים(. היין יופק רק מענבי סנג׳ובזה וכי היבול המרבי בכרמים לא יעלה על 800 ק"ג לדונם. תקופת היישון בעץ יוצא לשוק בינואר של השנה החמישית לאחר הבציר )הריזרבה – שנה לאחר מכן(. האח הצעיר, יין הרוסו די מונטלצ׳ינו, יוצא לשוק בספטמבר בשנה שלאחר הבציר. ֹו ֹ דִ י מו ַנְ ט ֹ לְ צִ 'ינו הוא אזור קטן, שרק 12,000 דונם כרמים נטועים בתחומו. על השטח הקטן מכפרים אולי המגוון הגיאולוגי והמיקרו-אקלימי יוצאי הדופן, וסנג׳ובזה, הענב הרגיש ודק הקליפה, ּב ּ ְרּונֶ ל שמגיב לטרואר שלו ונותן ביטוי שונה לפי מאפייני הקרקע והאקלים. הפרי שומר על חמיצות גבוהה לאורך הבשלתו האיטית, וגדל על גפן חזקה השואפת לצימוח רב. כשהיא לא מרוסנת, הפרי יהיה דל באנטוציאנינים, אותם נוגדי חימצון שבזכותם ממליצים לנו הרופאים לשתות יין אדום מדי יום, וצבע היין שמתחמצן במהירות ייטה לחום. מכאן בא השם ברונלו, שהוא כינוי חיבה לגוון הלוויה החום המאפיין את יינות האזור. בשנות ה30- של המאה שעברה החל היין להתפרסם ומחיריו עלו, אבל רוב היצרנים המשיכו למכור אותו במכלים גדולים, ורק שלושה, נוסף על משפחת ביונדי סנטי, בקבקו את היינות תחת התווית ברונלו. המפנה המשמעותי חל בשנות ה70- עם כניסתה של באנפי, חברה שעסקה בייצור ֹ למברוסקו ורכשה באזור מו ַנְ ט ֹ לְ צִ ׳ינו כרמים של מוסקדלו להפקת יינות מבעבעים ומתקתקים. לאחר שהעסק לא צלח, נעקרו הכרמים, שהיו נטועים בעיקר באזור הדרומי החם יותר, והוחלפו בנטיעות של סנג׳ובזה. ההצלחה המסחרית הגדולה של באנפי סחפה את האזור והביאה לעלייה דרמטית במספר היצרנים שבחרו לקבוע בו את מושבם, למרות שלא כולם החזיקו בטרוארים ראויים לשמם. יצרנים אלה הם הסיבה שלעיתים נתקלים ביינות שנושאים את השם המחייב ברונלו, אך בהעדר ייחוד או אופי הם מתגלים כאכזבה. אנחנו בצ׳ירז אוהבים לבור עבורכם את החיטה מן המוץ והתבן, וזהו בדיוק המקרה של רומיטוריו. ב2005- הצטרף פיליפו, בנו של סנדרו קִ ּיָה, לאביו, והביא עימו את החתירה לאיכות. 400 הדונם של רומיטוריו מגודלים בחקלאות אורגנית ומשתרעים על הגבעה בגבהים שבין 200 ל500- מ׳. 160 מהם נטועים גפני סנג׳ובזה מייחורים שנבחרו בקפדנות מתוך הגפנים הוותיקות, המקוריות, בשל איכותן והתאמתן לקרקע האלבארזה העשירה במינרלים כמו ברזל ומגנזיום, לחרסית ולאבן המשקע הגירני, והיתר בזנים בינ״ל. ״לעבוד עם גפנים זה כמו לעבוד עם אנשים. אתה מתחיל עם מה שיש. חשוב לא לשאוף לשנות את האדם שמולך, אלא לסייע לו למצוא את המקום הכי נכון עבורו״ מסביר סנדרו את השקפתו. על הייננות מופקד היום סטפאנו מרטיני, בנו של פרנקו.