במשך מאות רבות של שנים נהג כל משק בסלובניה, בגיאורגיה ובמדינות יין מזרח אירופאיות נוספות להכין יין לצריכה פרטית. השריית קליפות הענבים ביין לצורך מיצוי חומרי הצבע והטעם הקיימים בהם הוא תהליך ששמור היום בדרך כלל ליינות אדומים, אולם בעשייה הסלובנית הביתית המסורתית גם יינות לבנים שהו עם קליפותיהם. ביין העשוי מענבים לבנים השריית הקליפות עשויה להעניק מנעד ארומטי שונה, נטייה לחימצון ולטאנין, וגוונים שנעים בין זהוב עד ענברי עמוק, או כתום עד אוקר. השריית הקליפות ביין מאפשר את מיצויין באמצעות האלכוהול, היות ורמתו עולה במהלך התסיסה. השפעת ההשריה גדלה ככל שהיא נמשכת, והיא יכולה להיות בת ימים בודדים או להמשך גם חודשים רבים אחרי שהתסיסה הסתיימה. הסחיטה, פעולת הפרדת הקליפות מהתירוש או מהיין, מסיימת את ההשריה, ומועדה תלוי בהחלטת היינן. האם כתום יהיה הצבע הרביעי? השם ׳כתום׳ הוענק ליינות ההשריה בעקבות הצבע השונה שלהם, אך עדיין לא ברור אם בעתיד יבטא קטגוריית צבע או סגנון של יין. כאילו לא די בכך, יש המבלבלים בין יינות כתומים ויינות המכונים ׳טבעיים׳, שנעשו ללא תוספים, כי הקליפות עשויות לעודד רמה גבוהה של חומצה נדיפה )VA )המצויה גם ביינות ׳טבעיים׳. לפעמים לא מסננים את היין הכתום, ואפילו מניחים לחלקיקים לרחף בו כמו מטר כוכבים נופלים, היוצרים עכירות ׳טבעית׳. מקור הטעות במוצא הביתי-עממי, הלא-מקצועי, של העשייה ה׳כתומה׳. חשוב לזכור שהשרייה היא טכניקה שעומדת לרשות היינן, ויין כתום יכול להיות ׳טבעי׳ או להיות נקי, מסונן ולהכיל ביסולפיט - כמו כל יין אחר. למרות זאת היינות הכתומים מוציאים את השדים מהבקבוק של הייננים המסורתיים, וחלקם אף קוראים להם יינות פגומים או מלוכלכים. זאת כי אותן תכונות המזוהות לעיתים עם יין כתום, כמו טאנין, חימצון, עכירות ורמה גבוהה של חומצה נדיפה נחשבות עבורם כפגמים המעידים על עשיה לא מקצועית. אנחנו בצ׳ירז לא נוקטים עמדה, וכרגיל מקפידים לאצור עבורכם את הכתומים הטובים ביותר, אלה ששומרים על ביטוי טרואר ועל אורך ואיזון. יין כתום יכול להחמיא לאוכל מתובל או שנעשה בהשפעת מטבחים אתניים, כזה שקשה בדרך כלל להתאים לו יין. הוא צובר פופולריות אצל בני הדור החדש של שותי היין, גם כ״תרבות נגד״, כדרך להבחין בינם ובין הצרכנים המבוגרים יותר של הדור הקודם. היינות ה״טובים״ הקלאסיים הפכו יקרים מאד ובלתי נגישים למי שלא אסף אותם כשעוד ניתן היה, ובבחירה בכתום יש מעין יציאה מהמגרש בו משחקים ה׳מבוגרים׳. זאת למרות שלאחרונה היינות הכתומים הטובים מבוקשים מאד, וחלקם אף הופכים יקרים. המנהג הסלובני לעשות יין בהשריה הלך והתפוגג בשנים 45׳ עד 80׳, בימי השלטון הקומוניסטי של טיטו, כשסלובניה הייתה חלק מיוגוסלביה. בתקופה זו הייצור הביתי נאסר, ומגדלי הענבים הסלובנים נצטוו להעביר את כל היבול ליקבים קואופרטיביים גדולים. טכניקות העשייה המודרניות הלכו והשתלטו על מפעלי היין, וההשריה כמעט פסה מהעולם. מי שהחזירו את טכניקת האבות ֹ הזו לשימוש היו הייננים יוסקו גראבנר וסטאנקו רדיקון מקו ֹליו, אזור שנמצא היום בצפון איטליה, אך השתייך בעבר לאזור היין רישקה ברדה בסלובניה. גראבנר אף הגדיל עשות, הביא על משאית אמפורת חרס ענקית )קְ וֶוְרִ י( מסורתית מגיאורגיה, אותה קבר בסוף שנות ה90-׳ באדמת מרתף היין שלו. מכאן התפשט הכתום, ועלה כגל או כצונאמי על עולם היין כולו. קורניקה & מושקון הוא יקב משפחתי בקורטה שבאזור איסטריה, בדרומו של אזור היין פרימורסקי. אזור זה, שהוא המערבי ביותר מבין אזורי היין של סלובניה, נמצא במעין פנינסולה בים האדריאטי ממש ליד טרייסטה האיטלקית. היקב הוקם לאחר התפוררות השלטון הקומוניסטי ב,1984- על ידי קורניקה מיראן ואיגנאק מושקון. כיום מטפחים מאתיי קורניקה וטינה אשתו, בני הדור השני, כ250- דונם כרמים וכ25- דונם זיתים בחקלאות אורגנית וביו-דינמית. הכרמים נטועים על אדמת סחף, חוואר וצפחה עשירה במאובנים ומשקעי ים, ונהנים ממיקרו אקלים ייחודי. השילוב בין הקרבה לים ולמשטחי המלח של סקובלש, החשיפה הטובה לשמש, הבדלי הטמפרטורה בין היום ללילה והאוורור מתמיד נותנים פרי בריא וטוב בעל רעננות נהדרת. היקב ממשיך את מסורת עשיית היין של משפחת קורניקה לאחר שזו נקטעה בימים הקשים של טיטו, ומוסיף לה מיתרונותיה של הטכנולוגיה המודרנית.