אל תזעיפו פנים אל מול פקק ההברגה שבראשו של בקבוק השרדונה שבידיכם. זהו שרדונה של קומאו ריבר, יצרן השרדונה הניו-זילנדי המפורסם ביותר, ורק מעט ממנו הגיע לארץ. לכם, ברי מזל שזכו לקבל ממנו, נספר כי יקב קומאו ריבר פוקק את יינותיו בהברגה בלבד מאז שנת 2000, לאחר שב-1998 נאלצו לשפוך יותר משליש מהבקבוקים הנפלאים האלה בעקבות שעם פגום, שהפך את היין למשועם (קורקי). הפקקים המיוחדים מיוצרים בטכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת חילוף גזים, ולכן מאפשרים את תהליכי ההתיישנות שמיוחסים לחדירותה של הרקמה הטבעית של השעם. ובכלל, יינות רבים בניו-זילנד ובאוסטרליה פקוקים בפקקי הברגה, וביניהם היקרים ביותר. אז אולי זה הזמן לשים דברים על דיוקם, מאחר וקיימת דעה ציבורית שגויה בנוגע לפקקים אלה: הם אוטמים את הבקבוק בצורה מצוינת ולא מעידים דבר על איכות הנוזל שנמצא בתוכו. אז למה ממשיכים להשתמש בשעם באופן נרחב כל-כך, תשאלו? בעיקר ממניעי מסורת ורומנטיקה שאין לבטלם במחי יד.
ב-1937 הגיעו להנדרסון שליד אוקלנד זוג מהגרים חסרי כל מקרואטיה, מיק וקאטה בראיקוביץ׳. היה להם ניסיון מסוים בעבודה בכרמים בכפר אותו עזבו, זיבוגוצ׳ה, ועד מהרה הם מצאו עבודה במטעי הגומי ובכרמי האזור, בהם היו נטועים ענבים מזנים היברידיים ששימשו להפקת יינות מחוזקים. הזוג החרוץ אסף פרוטה לפרוטה ובכסף שחסך קנה ב-1944 אדמה בקומאו, עליה נטע כרם דומה. מיק נפטר ב-1949, אבל קאטה ובנה מָאטֶה המשיכו לנהל את האחוזה. ב-1957 מָאטֶה נשא את מלבה, שהצטרפה ליקב המשפחתי, ואיתה החלה התקופה המודרנית של קומאו ריבר.
מושפעים משינויים שלחו בטעם הקהל באוסטרליה באותם שנים, משפחת בראיקוביץ׳ החליטה לחדול מייצור יין מחוזק ולעבור ליין שולחני. החלטה זו חייבה לעקור את כל הכרמים ההיברידים, הכלאות של מיני גפן אמריקאית ואירופאית, ולנטוע אותם מחדש בגפן היין, המכונה בשם ויטיס ויניפרה. כך, בכל השטח שהיה ברשותם, נטעה המשפחה ייחורים שאך זה הגיעו לניו זילנד, מהזנים הצרפתיים שרדונה, פינו נואר, סוביניון בלאן ומרלו.
ב-1980 הצטרפו לעסק מייקל, מילאן ופול בראיקוביץ׳, שלושת בניהם של מלבה ומָאטֶה, שגדלו באחוזת הכרמים המשפחתית. הם הביאו אתם פילוסופיות חדשניות של כורמות ועשייה ייננית וכן חשיבה שיווקית מודרנית. המטרה אותה הציבו לנגד עיניהם הייתה לייצר יין שרדונה אלגנטי, אירופי באופיו, רחוק מהגוף המלא ומהמנעד הארומטי הפירותי והטרופי שמזוהה עם העולם החדש. מייקל הפך למאסטר אוף וויין (MW) הראשון של ניו זילנד וקיבל את התואר, שנחשב לגבוה ביותר בעולם היין, במקביל להפקת השרדונה שהפך מאז לבנצ'מארק עולמי ושעבורו בחרו ב- 1986 את השם קומאו ריבר.
מ-1982, תחת הנהגתו של מייקל, התמקדו ביקב באיכות הענבים. 300 הדונם של המשפחה, כמו גם 100 דונם נוספים מהם הם מקבלים ענבים, גדלים על קרקע חרסיתית בעלת בסיס חולי. האדמה מחזיקה בחובה מים רבים ואין צורך להשקותה כלל. את עודף המים, שיכול להוות חיסרון בדמותו של צימוח לא מרוסן של יבול כבד שמתקשה להבשיל ונוטה לרקבונות, הופכים כאן ליתרון. הגפנים מעוצבות בשיטת זמירה ייחודית ומסובכת להקמה הנקראת לירה (Lyre) (בצורה של האות U). בשיטה זו הגפן נמתחת לשני צדדיה וכל צד מתפצל לשתי זרועות מהן יוצאים ענפים אנכיים. כך מתקבל מבנה דומה לנבל דו צדדי שמאפשר חדירה טובה של אור שמש חיוני להבשלה ואוורור מתמיד לאשכולות, השומר על בריאותם. עם השנים זוהו החלקות הטובות ביותר, הלא הן ׳מָאטֶה׳ ויניארד, ׳קודינגטון׳ ו׳האנטינג היל׳ ויניארד. על מנת להביא את הטרואר שלהן לידי ביטוי מיטבי הן מיוננות בנפרד כחלקות יחידניות.
כיום, שרדונה מהווה כ-70% מ-250,000 הבקבוקים המיוצרים מדי שנה בקומאו ריבר. היתר מתחלק בין 20% פינו גרי, 5% פינו נואר, 5% מרלו ומעט מאד גוורצטרמינר. האשכולות נבצרים באופן ידני ועם הגעתם ליקב הם ממוינים ולאחר מכן נסחטים בשלמותם לקבלת המיץ הטהור ביותר.
בעיני רבים, יינות השרדונה של קומאו ריבר, בעיקר אלו מהסדרה הגבוהה (המפורסם בהם הוא היין מכרם מָאטֶה), נחשבים לעילית עשיית יינות השרדונה של העולם החדש.