אם קראתם עד היום דף או שניים של צ'ירז, אתם בוודאי מכירים את הסיפור על היינן שקיבל בירושה את הכרמים המשפחתיים רק כדי להביאם לגדולה. ובכן, זה ממש לא הסיפור של רמירו איבנייז. ללא כרמים משל עצמו לצאת עימם לדרך, אך עם ידע עצום, סקרנות ובעיקר תשוקה אינסופית לספר מחדש את סיפורו של אזור היין שבו נולד, חרז-שרי שבדרום ספרד, הפך איבנייז לאחד הקולות החשובים שממצבים את אנדלוסיה מחדש על מפת היין העולמית.
לאחר שסיים את לימודי הייננות עבד רמירו ברחבי העולם, בין היתר בבורדו שבצרפת ובאוסטרליה, עד שבשנת 2009 קיבל הצעה מפתה לחזור למכורתו, אזור היין חרז (חרז דה לה פרונטרה למהדרין), ולשמש כיועץ ליקבים מקומיים. לאחר שלוש שנות עבודה עם יקבים אחרים, החליט בשנת 2012 להתחיל גם מיזם משל עצמו וכך למעשה נוסד היקב קוטה 45, כאשר המספר 45 מתייחס לגובה במטרים בו לדעתו של רמירו אדמת האלבריזה האופיינית לחרז באה לידי ביטוי במיטבה. מספר שנים מאוחר יותר, רכש רמירו סדנת מספנות ישנה והפך אותה ליקב קטן אותו הוא מכנה לעיתים אלבריזטוריו, 'מעבדה לחקר אלבריזה', בה הוא מוסיף לחקור את רזיה של אדמת הגיר המקומית.
חרז הוא אזור יין ייחודי ומרתק אשר ידע עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה. תור הזהב של יינות האזור, ששוכן לחופי האוקיינוס האטלנטי, היה בסוף המאה ה-19, אז יוצאו יינות השרי המחוזקים לרחבי העולם, ובעיקר לבריטניה, בכמויות גדולות. האזור הלך והתפתח וכפי שקורה במקרים רבים בעולם היין, גדילה והתפתחות לא תמיד מובילים למקומות טובים. חיקויים לשרי החלו לצוץ מכל עבר, יינות ברמת איכות נמוכה יוצרו ונשלחו בבאלק לאנגליה והעשייה הלכה והתמרכזה סביב בעלי הון ויכולת ולא סביב יצרנים בעלי לב, תשוקה וכשרון. כך, עם השנים, הלך ודעך מעמדו של האזור ויקבים רבים ננטשו ונסגרו, עד שבשנים האחרונות החלה תנועה חדשה ומעודדת של תקומה שמלווה גם בניצנים של הצלחה מסחרית.
רמירו איבנייז הוא חלק מאותו גל ארטיזנילי של יצרנים ששואפים לשקם את שמו של חרז. ואם דיברנו עליו כבר במונחים של סקרנות ותשוקה, אז בשנים האחרונות הוא לוקח חלק פעיל ב'מניפסטו 119', התאגדות של שבעה ייננים שמטרתה לשקם ולהחיות את 119 הזנים שהיו נטועים בחרז באותם ימים של המאה ה-19, אשר חלקם נמצאים בסכנת הכחדה.
אבל מעבר לכל, רמירו מייצר יין, ולפחות לדעתנו מדובר ביין אותנטי ונהדר. בנוסף ליינות מחוזקים שהוא מייצר, הוא שואף להתחקות אחר היינות שהמקומיים בחרז היו שותים באותם ימים של אמצע המאה ה-19. בעוד היינות המיוצאים היו מחוזקים באלכוהול (דבר שאיפשר להם לשרוד את המסע הימי בשלום), היינות שנצרכו על ידי תושבי המקום היו דווקא יינות שולחניים יבשים מזן הפַּלּוֹמִינוֹ. פַּלּוֹמִינוֹ הוא זן שטופל לאורך השנים במטרה לקבל ממנו כמות על חשבון איכות, אך לא כך הדבר אצל רמירו. מתוך הבנה שזן ניטרלי כפַּלּוֹמִינוֹ הוא דרך שקופה ואמיתית לבטא טרואר, העבודה של איבנייז בכרמים היא כמעט חסרת תקדים בחרז. הוא עושה הפרדה מלאה בין חלקות הכרמים על מנת לעמוד על ההבדלים שלהן, בין אם מקורן בסוג הספציפי של אדמת האלבריזה או בקרבה לים, שם לדבריו הסיכוי להתפתחות פְלוֹר (אותה שכבת שמרים שמכסה את היין ואופיינית ליינות חרז-שרי) הוא גבוה יותר.
היינות של יקב קוטה 45 הם ללא ספק ביטויים אטלנטיים אמיתיים. תמצאו בהם מינרליות, מליחות, חדות ומורכבות. הם אמנם מוגדרים כיינות לבנים יבשים, אך תמצאו בהם קשר עמוק ובלתי ניתן להפרדה מעולמם של יינות שרי. ומעבר לכל, אלו יינות של אהבה למקום, לאדמה, לאנשים, בדיוק מהסוג שאנחנו בצ'ירז אוהבים לחלוק איתכם.