חבל הארץ פיימונטה )״רגלי ההרים״ בתרגום חופשי( משתרע, כמו ששמו מרמז, למרגלות האלפים האיטלקיים, תחום בינם לבין הרי האפנינים. המבצרים העתיקים של פיימונטה משקיפים מראשי הגבעות על כפרים ציוריים מימי הביניים ועל בתי חווה מבודדים שמפוזרים בין כרמים ושדות, וכולם יחד מבטיחים למבקר חוויה על-זמנית שקשה לשכוח. "כאן החום שופע מעומק האדמה, מתחת לגפנים, יותר משהוא האיטלקי צ׳זארה פאבזה )באוטוביוגרפיה ״הירח והמדורות״( את האדמה הנדיבה של פיימונטה. יורד מן השמים, ונראה שהקרקע בלעה את הירוק כדי להפוך אותו לזמורות" תאר ב1950- הסופר הענבים הילידיים, ובראשם הזנים האדומים נביולו, ברברה ודולצ'טו, והלבנים קורטזה, ארנאיס, טימוראסו ומוסקטו, הם שהביאו לפיימונטה את תהילתה העולמית בתחום היין. המדקדקים מסמנים בה שני אזורים נפרדים: המפורסם יותר, שבו השמות הגדולים ברולו, ברברסקו ועוד, הוא זה שסביב העיירות אסטי ואלבה, דרומית מזרחית לטורינו. אלטו פיימונטה הוא הכינוי לאזור הגבוה יותר, זה שנמצא צפון מזרח לעיר טורינו, ליד אגם מאג'ורה. יקב רינאלדי, אחד השמות החשובים של פיימונטה, נוסד כאשר ג׳יובאני באטיסטה רינאלדי ירש כרם ובית בעיירה ברולו. בהחלטה אמיצה עזב את אחוזת היין מיראפיורה, בה עבד, וב־1870 יצא לעצמאות. היקב שהקים התמקד תחילה ביינות אזור אלבה, והברולו הראשון שלו היה מבציר .1906 לאחר מותו של ג׳יובאני התפצלו ילדיו לשלושה בתים. האחות מרגריטה נישאה לבן משפחת באראלה, ופיתחה עימו את אחוזת באראלה - רינאלדי. האחים ג׳יוזפה ופרנצ׳סקו רינאלדי הקימו כל אחד יקב משפחתי שנשא את שמו. לאורך הדורות הם פעלו זה לצד זה, מקפידים לשמר את המסורות הייחודיות של אזור ברולו לצד ייננים חשובים נוספים כמו ברתולו מסקארלו וברונו ג׳יאקוזה. לוצ׳יאנו רינאלדי, מי שהוביל את יקב פרנצ׳סקו רינאלדי מ,1941- שמר אף הוא על הייננות המסורתית, שכוללת מיצוי ארוך של הקליפות והבגרה ממושכת בחביות סלאבוניות ישנות בנות 2000 או 4000 ליטר. השינוי היחידי בתקופתו היה להחליף את דריכת הענבים ברגליים במעיכתם במכשיר סחיטה מכני. בשנות ה90-׳ עברו המושכות לאחייניותיו, פיירה ופאולה רינאלדי, והן שיצרו ביקוש עולמי ליינות היקב. יינות נביולו ״קלאסיים״, מסורתיים, בעיקר ברולו, זקוקים לכל הפחות ל10- שנים במרתף כדי לעדן לגמרי את נשיכת הטאנינים שלהם. סגנון הברולו ה״מודרני״ פירותי ונגיש יותר: הייננים מפחיתים את זמן התסיסה ואת מיצוי הצבע והטאנין מהקליפות, ומשתמשים בחביות צרפתיות חדשות במקום חביות העץ הגדולות המסורתיות. אולם רבים מאמינים שהמודרניזציה הזו גורעת; המרחיקים לכת אומרים שהיא הופכת את היינות לבלתי ניתנים לזיהוי כברולו. הוויכוח המתמשך בין ה״מודרניסטים״ של ברולו )כמו אליו אלטארה ו-אנג׳לו גאיה( ל״מסורתיים״ זכה לכינוי "מלחמות הברולו", והיום העדפותיו של היינן משפיעות על סגנון היין שלו לא פחות מאשר הטרואר, ורוב היקבים מתמקמים איפשהו באמצע בין המסורת לקבלת הקידמה, וטוב שכך. הגבעות של לאנגה מגוונות בהרכב האדמה, בגובה ובזווית החשיפה לשמש, ולמרות ההבדלים בין יינות מסורתיים מטרוארים שונים, הם שומרים על התכונות המרכזיות של נביולו קלאסי. נמצא בהם את ארומת ה"זפת ושושנים" המפורסמת, החמיצות הניכרת והאלכוהול הגבוה יחסית, וצבע אדום בהיר ישחים עם הזמן לגוון של לבנת חימר שרופה. הטאניות מודגשת ביינות ברולו יותר מאשר ביינות ברברסקו, שנחשבים למעט יותר רכים ומבושמים, השפעה של האדמה הפורייה יותר והקרבה לנהר הטנארו. כדי לזכות בשם ברולו, היינות חייבים לעבור התיישנות של לפחות 38 חודשים לפני שיעזבו את היקב, מתוכם 18 בחבית, בעוד השם ברברסקו מחייב יישון של שנתיים מהם שנה בחבית. עבור ברולו ריזרבה זמן התיישנות הכולל עולה ל62- חודשים, ובשביל ברברסקו ריזרבה ל.48- כשהטאנין מתרכך עם הזמן, המורכבות מתגלה ברמזים של אדמה, כמהין ושוקולד מריר, ובברברסקו בתבלינים אופייניים. שני הכרמים המפורסמים שמהם מפיק יקב פרנצ׳סקו רינאלדי יינות מכרם יחידני, ׳ברונאטה׳ ו׳קאנובי׳, הם אוצרות של ממש למי שידעו להמתין עמם 15עד 20 שנים. חלקת ברונאטה, שמצויה על הגבול בין לה מורה וברולו נחשבת לאחד הכרמים הטובים של אזור ברולו. לרינאלדי יש בה כ20- דונם שפונים לדרום מזרח, על אדמת חרסית שנותנת ליין עומק ועוצמה. הקאנובי העמוק, האינטנסיבי והמרוכז של פיירה ופאולה רינאלדי הוא יין מ20- דונם בחלקת קאנובי ההיסטורית, שידועה ביינות המורכבים והמבושמים שלה ובעדינות ההרמונית אליה היא מסוגלת להגיע, שמושכת חובבי ברולו ובורגון כאחד. יינות הברברה, קורטזה, דולצ׳טו ו-גריניולינו של רינאלדי וכן הברברסקו )עבורו נרכש פרי ממגדלים נבחרים( כולם נעשים באותה רמה של דייקנות וכבוד למצוינות להם זוכים יינות הדגל, הברונאטה והקאנובי.