עד לא מזמן, ספרד לא נודעה בתור מדינה של יינות לבנים. שמם של אזורי היין המפורסמים ביותר שלה: ריוחה, ריברה דל-דוארו ופריוראט, יצא למרחקים בזכות היינות האדומים שיוצרו בהם. אזורי יין שנחשבו ׳מנומנמים׳ כמו ולדאורס, ריאס באיישאס ו-ריביירו פורצים לאחרונה קדימה, ובזכותם יינות לבנים מספרד החלו צוברים לעצמם עוד ועוד מעריצים אדוקים. ריאס באיישאס )מפרצוני השפל בתרגום חופשי(, אזור יין ששוכן לחופי האוקיינוס האטלנטי בגאליסיה שמצפון לפורטוגל, הוא אחד מהבולטים והאופנתיים ביותר שבהם. אלבריניו, זן הענבים החשוב של ריאס באיישאס, היה זן שולי וזניח עד לפני עשור, אך הפך לחביבם של הסומליירים בעולם ולפריט חובה בכל תפריט יין שמכבד את עצמו. כמובן שאין הכוונה ליין אלבריניו גנרי ופשוט, יש היום המון כאלה בשוק, אלא לאלבריניו המיוחד שגדל בטרואר הגרניט הגליסיאני, לפעמים ממש על החוף, מטרים ספורים מקו המים, שם הוא נתון להשפעות האוקיינוס האטלנטי. האקלים המאתגר משלב קיץ חם עם לחות גבוהה, הרבה ימי סגריר וערפילים ימיים עם למעלה מ1800- מ״מ גשם בשנה. עם טיפול נכון בפרי האטלנטי הזה מפיקים ממנו יינות לבנים מסעירים שנשענים על מרקם מינרלי וחד, פרי עוצמתי ומליחות שמזכירה לנו את רוח הים. לספרד, שנמצאת במזרח מעבר לשרשרת ההרים סרה דוס אנקארס, הייתה השפעה קטנה יחסית על ריאס באיישאס ועל ריביירו, אזורי היין של חבל הארץ האוטונומי של גאליסיה. ואכן, סגנונם של אזורים אטלנטיים אלה קרוב יותר בהרבה מובנים לזה של לפורטוגל שמעבר לנהר המיניו. הכרמים האיכותיים קטנים ומשפחתיים, ומעוצבים בצורת סוכת פרגולה גבוהה. הגפנים המרווחות נתמכות במוטות שיש-גרניט מקומי מעליהם משתרעים שריגי הגפן כזרועות עבות וארוכות שמשתזפות בשמש. הפרגולה מכסה את כל שטח הכרם ומאפשרת כך אוורור טוב שתומך בבריאות העלווה והפרי בלחות האטלנטית הגבוהה. תחת הפרגולה יש די אור לצמחיית כיסוי שלוקחת חלק מעודפי המים, ועדרי הצאן שרועים עליה תורמים בתורם חומר אורגני ומגוון ביולוגי לאקולוגיה של הכרם. אלברטו ננקלארס, יינן פורץ דרך, היה כלכלן שחי בחבל הבאסקים. למרבה המזל, לפחות מבחינת אוהבי היין, הוא החליט ב1992- לעבור מהבאסקים ל-ואל דו סאלנס שבריאס באיישאס, ולבית בו גר היו מעט גפנים. אלברטו לא התכוון לעשות יין, אבל עם השנים הרעיון ׳גדל׳ עליו, ובסופו של דבר, בעזרת השכנים, למד לטפל בגפנים שלו. ב1997- הקים יקב פצפון בגאראז׳ של הבית והסתייע ביינן שלימד אותו את הבסיס. המעבר המלא לכורמות וייננות התרחש ב,2007- בד בבד עם תחושת המיאוס משימוש בכימיקלים ובחומרי הדברה. סילביה פרייטו נולדה וגדלה בעיר פונטוודרה, העיר הקרובה לריאס באיישאס, וב2003- השתתפה לראשונה בטעימת יין. טכנאית מעבדה בהכשרתה, היא הקימה חברת שירות לבדיקות מעבדה, אנליזות וייעוץ, עבור היקבים שהחלו צצים באזור מגוריה. היא נקטה בגישה מסורתית והראתה כיצד ניתן להקטין את כמות התוספים ולהגיע לכורמות אורגנית. את אלברטו פגשה ב2009- וההיכרות שהעמיקה הביאה אותה להצטרף אליו ב.2015- כך, מהתחלה שכללה כמה גפנים וחקלאות קונבנציונאלית, הם הגיעו עם השנים ל50- דונם ב14- חלקות פרגולה עתיקות בסביבות הכפר קסטרלו, עם גפנים בנות 30 עד 100 שנים, שהם מטפחים בחקלאות אורגנית. באקלים עתיר הלחות של ריאס באיישאס מאתגר מאד להצליח להפיק פרי משובח תחת משטר חקלאי אורגני, אך עבור בני הזוג ננקלארס האתגר המקצועי היה להמשיך שלב אחרי שלב ולהפוך לחלוצי האזור גם בחקלאות טבעית בכרם וגם בתהליכי ייננות מעוטת התערבות ביקב. בשאיפה לשפר את העידון ביין תהליכי החקירה שלהם נמשכים כל העת. כך, למשל, הם מדשנים את הכרמים בקומפוסט עשוי אצות וקליפות ענבים. קומפוסט זה, כך הם מסבירים, עשיר במינרלים ותורם לבריאות האדמה. הפרי מדולל כדי להבטיח הבשלה טובה, האשכולות הבשלים נבצרים ביד, ולאחר מיון בכרם הם מועברים ליקב בסלסלות קטנות של 15 ק״ג. כל חלקה מקבלת את הטיפול הנכון לה, שכולל תסיסה במכלי נירוסטה או בחביות ישנות בנות 5 שנים לפחות שנפחן נע בין 400 ל2200- ליטר. התסיסה ספונטנית וכל חלקה תוססת בנפרד עם שמרי הבר שלה, דבר שתורם לביטוי הייחודי שלה. החלקות שתססו בעץ ימשיכו להבגרה ארוכה על השמרים העדינים )Lees). החמיצות הגבוהה והפרי הבריא מאפשרים שימוש במינימום גופרית והיינות לא מסוננים ולא עוברים תהליכי הצללה.