כרמי הגפנים של דומיין מרטין וכריסטיאן רושייה נמצאים בכפר הקטן סן ז׳אן דה מוזול, באזור סן-ז׳וזף, שבצפון עמק הרון בצרפת. זהו אפלסיון עם טרסות גרניט כל כך תלולות, עד שהמטפס אותן חייב לשאול את עצמו )אחרי שהסדיר את נשימתו כמובן( שאלות על הקשר בין יינות נפלאים, מסורת חקלאית וחריצותם של הדורות הקודמים. כי מי בתקופתנו היה משקיע מאמץ לא ישוער לסקל הר טרשים מסלעיו, לפנות מקום לשורת גפנים אחת, לבנות על צלע ההר טרסה לתמוך בה, ואז עוד אחת, ועוד, ועוד, בלי שום מחשבה על החזר על השקעתו? הכפר סן ז׳אן דה מוזול חבוי בעמק הדו, יובל שנשפך אל הרון בגדה הימנית שלו, ממש מול הגבעה המתנשאת של הרמיטאז׳. ״בימי אבי, שמכר את הפרי שגידל לנגוסיאן, לסוחר היין המקומי, נאבקו החקלאים להגיע להבשלה של 10% אלכוהול״ מספר כריסטיאן. ״עכשיו, בלי שום מאמץ, אני על .12-13 עם ההתחממות הגלובלית, החלקות הגבוהות הפכו לטובות יותר.״ הזנים המותרים לשימוש בסן-ז׳וזף הם האדום סירה, הנטוע על כ80%- משטחו, והלבנים מרסאן ורוסאן. המפגש של סירה וטרואר הגרניט נותן מופע מעודן ונחשק במיוחד של הזן המתובל הזה. כשהוא נעשה על ידי יינן שהוא כוכב עולה, מתקבל יין בלתי נשכח. זהו המקרה של רושייה, יקב קטן של 270 דונם בלבד ובו כורם מסור במיוחד. כששמענו מדניאל ליפשיץ מבורגון קראון שהיינות יגיעו ארצה, היה ברור לנו בצ׳ירז שנשים את ידינו על כמה שיותר יינות עבור המנויים שלנו כי מדובר הרי בכמויות קטנות. אז אל תשכחו איפה שמעתם לראשונה על רושייה, ואם אהבתם, אצרו את מה שיש כי אין הרבה. כך תוכלו לעקוב אחרי התפתחותו של היין המקסים הזה במהלך השנים הבאות! הגפנים הנטועות בטרסות התלולות של עמק הרון נקשרות למשולש מוטות, בשיטה מסורתית הנקראת אשאלה. הקשירה, שתפקידה לחזק ולייצב את הגפן, נותנת תמיכה תלת כיוונית. היא שומרת שהגפן לא תיסחף בשיטפונות הגשמים, ומונעת מהמיסטראל, הרוח העזה של עמק הרון, לעקור אותה משורשיה. סמיכות משולשי האשאלה זה לזה יוצרת מבנה מרחבי חזק שמבטיח שהגפנים יצמחו בפרופורציה נכונה לניצול מלא של הטרואר השווה זהב. כמו כן, מתאפשרות חשיפה נכונה לקרני השמש והבשלה מיטבית. הפעולות שנעשות בכרם עם אשאלה חייבות לקחת בחשבון את שיפוע ההר, את גובה הטרסות ואופן הגישה אליהן, ואת הקשירה למוטות האשאלה שמקיפות כל גפן. מדובר במורכבות שדורשת עבודה ידנית אינטנסיבית, שרק מחויבות מלאה לטרואר ולשאיפה לבטא אותו במלואו יכולה להצדיק. כריסטיאן לא תכנן להיות חקלאי. הוא למד מכניקה תעשייתית ועבד במפעל קרוב. ב2007- משהו משך אותו לעשות יין ולאחר ארבעה ימים ביקב במחיצת חבר הוא הפיק כמה מאות ליטרים לצריכה עצמית. אלא שאז התערבה יד הגורל, והוא פוטר. כריסטיאן, שהתלבט לגבי המשך דרכו, החליט בתמיכת אשתו מרטין, אף היא בת למשפחת כורמים, לנסות להיות יינן. הצעד הראשון, אליו דחפה מרטין, היה להמיר את החקלאות בכרמי המשפחה לאורגנית ולאחר מכן גם לביו-דינמית. הזוג מתפקד כצוות, ואת מרבית העבודות בכרם וביקב הם עושים במו ידיהם, כשהם מסתייעים בסוס. ב2014- מרטין וכריסטיאן בנו לעצמם יקב. חדר החביות הוא המרתף הצפוף, שמתקרתו תלויים להבגרה נקניקים שנעשו במטבח הבית שנמצא ממש מעל. כפי שאתם מבינים, עבור תושבי הרון הצפוני עשיית יין היא מלאכה עממית ואינטואיטיבית, ממש כמו ייצור נקניקים או קשירת הגפנים. בהיבט זה, כריסטיאן האוטודידקט הוא יינן יוצא דופן, כזה שעורך ניסיונות מדעיים מדויקים בכרם שלו. כך, למשל, הוא עוקב אחר כמות החומר האורגני בקרקע ובודק את העלייה במגוון החיים בה כאינדיקציה לאיזון של המערכת האקולוגית. לאחר שהמעבר לחקלאות ביו-דינמית הושלם והוכיח את עצמו בבריאות הכרם והענבים, כריסטיאן הרגיש בשל להתחיל ב2015- ניסיונות בהפחתת השימוש בגופרית. כשאלה הוכתרו בהצלחה, הוא חדל להשתמש בה לחלוטין. כיום יקב רושייה נמנה בין היצרנים הבודדים של סן-ז׳וזף שעושים יין ללא ביסולפיט. למרות שיין זה מכונה לעיתים ״טבעי״, לא תשמעו את בני הזוג אי פעם מגדירים אותו ככזה, כאשר היינות וניקיונם מדברים בעד עצמם. לרושייה שני יינות סן-ז'וזף מכרמים יחידניים. לוק הוא כרם יחידני של 5 דונם מ1970- שבו נטועים ענבי סירה על צפחה וחרסית, בעוד שאב הוא כרם יחידני של 10 דונם מ,1958- שנטוע על גרניט וגנייס. בנוסף, מיוצרים 3 יינות ברמת סיווג וין דה פראנס: מהכרם פואט הם מקבלים יין שעשוי 80% סירה ו20%- שאסלה, זן לבן שמקדים להבשיל, שתססו יחד לסירה בסגנון רענן ונדיר. השניים האחרים הם הלבנים ויונייה ומרסאן, מכרמים המצויים 50 ק״מ מדרום לאנטרג. למרות היותו של המיזם צעיר, כריסטיאן רושייה לא מחפש להרשים, והסגנון היינני שלו מסורתי ומאפשר להפיק יין שמרגיש חף ממאמץ. הענבים תוססים ספונטנית עם השזרות במיכלי בטון, והיין מבגיר שני חורפים בחביות של עץ ישן.