קָמִילָה רוֹסִי שׁוֹבֶנֶה נולדה באזור ונטו שבצפון איטליה למשפחה מבוססת ושורשית, שרבים מבניה ובנותיה הם רופאים ידועים ועורכי דין מצליחים, וכיוצא באלה מקצועות צווארון לבן. כילדה וכנערה בילתה קמילה את מרבית חופשותיה באחוזה המשפחתית בעמק מצאנה שליד ורונה, בחלקו המזרחי של אזור היין הנודע ולפוליצ׳לה. באחוזה זו, שבבעלות הצד של אמה של קמילה מאז 1883, נחגגו כל האירועים של המשפחה הגרעינית והמורחבת ברוב פאר והדר, וזיכרונות שמחים נשזרו בכל שהות ושהות של קמילה בה. כשהתבגרה קמילה, החל להתחוור לה ההבדל בינה ובין בני משפחתה האחרים: היא לא חשבה שהיא מתאימה לקריירות ׳המסלול המהיר׳ המלחיצות שראתה סביבה ושכמותן הייתה אמורה לבחור. ההיפך היה הנכון. היא מצאה את עצמה נמשכת יותר ויותר לאחוזת הקיץ שלהם, בה, כך גילתה, יש כרמים, והם נותנים יבול איכותי וייחודי שנמכר - בהעדר עניין משפחתי - לקואופרטיבים של יקבים באזור. כשאזרה אומץ, הודיעה להוריה שבכוונתה ללמוד כורמות וייננות ולאחר מכן להקים עסק קטן, בגודל המתאים לאשה עדינה אחת, בלי לנהל מנגנון מורכב, מה שיאפשר לה להישאר קרוב לטבע, לאחוזה המשפחתית ולרגעים השמחים שהכירה, ולהפיק יין מענבי המשפחה. כששקעה הסערה שחוללה, החליטו הוריה של קמילה, ובעיקר אמה הדומיננטית, לתמוך בהגשמת החלום, למרות שאיש מהם לא היה חובב יין. קמילה למדה באיטליה, בצרפת ובספרד, שם גם השתלמה בתקופות סטאז׳. לאחר התמודדויות לא קלות עם בירוקרטיה איטלקית מחד ועם מציאות חקלאית שאינה עושה הנחות לילדות שמנת מאידך, היא הגשימה בעמל עקשני את חלומה ביקב מאסימאגו שהקימה. בתקופות הקשות ביותר היא נסמכה על הכנסות תיירות מהמלון הקטן שפתחה בבית שצמוד ליקב. בסופו של דבר, יצרה ליקב מאסימאגו שם של יקב המפיק יין שמתאפיין בעדינות כמעט תחרתית, כזה המציב אלטרנטיבה מרתקת באזור שבו יין האמרונה העוצמתי ויין הריפאסו המחוספס הם עדיין סוגות שולטות.
אלא שאז נדבקה בחיידק היין גם האם, אשת עסקים חדת-עין, ששאפה היא עצמה להצטרף לעולם הססגוני והמרהיב שגילתה דרך בתה. על הדרך, כך קיוותה האם, היא תתמוך בעסק של הבת כפי שהבינה אותו. היא סברה שעסק חייב לשאוף לגדול, ושהמקום שאליו אפשר להתרחב הוא דרומה, להרחיק עד פוליה השוכנת בעקבו של המגף האיטלקי, בין הים האיוני לים האדריאטי. באותה התקופה, תחילת שנות ה-2000, זה היה עדיין אזור שכוח אל וזול, בו ניתן היה לרכוש חוות שבנויות על הים ממש, עם כרמים ותיקים של זנים ייחודיים לאזור כגון פרימיטיבו די מנדוריה, פיאנו, אליאניקו ונגרואמארו, מנוקדים בעצי זית בני מאות שנים.
הפרימיטיבו (זינפנדל) המקומי, מקורו בייחורים שהביאה בתחילת המאה ה-19 הרוזנת סביני מאלטמורה כנדוניה לנישואיה עם דון טומאסו ממנדוריה, במטרה להשביח את הכרמים שלו שהיו ממש פה, במסריה קוטורי. הזן המקומי הסתגל מהר לחום הקיץ, לבריזת הים ולרוחות המיסטראל והסירוקו, ולאדמה האדומה העשירה בברזל. הוא מבשיל יחסית מוקדם (לכן כונה פרימטיצ׳יו, שהתפתח לפרימיטיבו) ומגיע למרות זאת לרמות סוכר גבוהות מאד ולעושר טעמים אופייני.
פיאנו מִינוּטוֹלוֹ הוא זן לבן שכמעט ונכחד עם מגיפת הפילוקסרה, אותה כנימת גפן שחיסלה אזורי יין שלמים באירופה של סוף המאה ה-19. עניין מחודש מצד מגדלים החל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ולאחר מכן הצטרף אליהם השוק. זהו זן רגיש לטרואר, שהביטוי שלו יכול לנוע על כל הקשת שבין עצור ומינרלי לעשיר וטרופי.
לאחר מספר ביקורים שעשו יחד בפוליה, מצאה האם בשנת 2003 חווה בת 3000 דונם, מהם 400 דונם של כרמים. החווה נראתה לקמילה גדולה מכפי יכולותיה, אולם כשהבינה שבכך היא תורמת להצלת העצים העתיקים, ושהיא יכולה לקיים בה חקלאות אורגנית ואקולוגית, היא השתכנעה שהמאמץ כדאי. ״אחרי שהבעלים הקודם החל לעקור פרימיטיבו בן 100 שנים על מנת לשתול זנים בין לאומיים פופולריים, הבנתי שיש לי שליחות״ היא אומרת. ״בנוסף, חשבתי שכשם שאבותיי הורישו לי אדמה בולפוליצ׳לה, עלי להוריש לדורות הבאים אדמה שאני טיפחתי״. היא שכרה את היינן ולנטינו צ׳יארלה שסגנונו העדין, המלטף, ששומר על מידה מדויקת של עומק ומורכבות תואם את שלה, ויחד הם מייצרים כ-300,000 בקבוקים. אנחנו בצ׳ירז שמחים להשתתף בהגשמת החלום של קמילה וכן להכיר לכם ביטוי לא שכיח זה של זני דרום איטליה. אנחנו מקווים שתיהנו כמונו לגלות שגם מאזור חם ניתן, באמצעות מיצוי עדין, לקבל יין מורכב וקל משקל.