ככורמים ותיקים בני משפחת סיידא היו מסוקרנים לראות מה יכולים לתת זנים איטלקיים בגליל העליון, וכך פתאום מצא את עצמו הר מירון מוקף בזנים כמו סנג׳ובזה, ברברה ופינו גריג׳יו. גידי סיידא הצעיר התחיל להשתעשע עם הזנים, מנסה להבין את טיבם ואילו יינות יהיה נכון להפיק מהם. פינו גריג׳יו הוא אחד הזנים הזוכים לפופולריות הולכת וגוברת בעולם, בין אם זה תחת שמו הצרפתי המקורי, פינו גרי, הגרמני – גראובורגונדראו בגירסתו האיטלקית כאמור ״פינו גריג׳יו״. באירופה הוא גדל בעיקר באלזס שבצרפת, באזורים רבים בגרמניה ובאיטליה, שם הוא אומץ באזורים רבים בצפון. ברור היה שהצלחת הפינו גריג׳יו – הילד האפור של משפחת הפינו תעניק לו כנפיים והוא ימצא את דרכו לאזורים אחרים בעולם. משום מה לקח לזן זמן רב לעשות עלייה אך בשנתיים האחרונות סוף סוף רואים כאן את ראשוני היינות המעטרים את תוויותיהם עם השם פינו גריג׳יו או פינו גרי בעברית. ואכן נראה שצפון הארץ בכלל ואזור הר מירון בפרט מתאימים לו כמו כפפה ליד. הזן מגיע לרוב להבשלה גבוהה, מה שגורם ליין להיות לא פעם עתיר אלכוהול וגוף או לחילופין עם סוכר שיורי. אך היין של לוריא מפגין דווקא עידון מצוין, פירותיות נעימה ומאוזנת מאד ומראה את הפוטנציאל שיש לזן הזה בארץ. זהו יין כיפי, משמח, רענן מאד, קצת לימוני ועם גוף עגול אך לא שמנמן. זהו יין שגם מתאים מאד למטבח הים תיכוני בארץ ולאקלים שלנו ובשתייתו תראו בדיוק למה פינו גריג׳יו הוא מהזנים הלבנים המבוקשים בעולם כיום.