כאשר ״חדשים״ מתאהבים באזור יין מסוים, קורה לפעמים שהם לא רק משתקעים בו, אלא גם משקיעים מעצמם ומחויבים לאיכות היין שלהם אפילו יותר מאשר המקומיים עצמם. זה נפוץ במיוחד בטוסקנה היפה, שלתעשיית היין המנומנמת שלה יש פוטנציאל שזועק לשמים. כאשר שני אוהבי איכות נפגשים ומנהלים יחד יקב בטוסקנה, התוצאה היא היינות הנפלאים של טנוטה קרליאונה. היזם האוסטרי והסנטור קרל אגר ומשפחתו התאהבו באחוזת כפר ישנה ליד ראדה בקיאנטי, בין סיינה לפירנצה בדרום טוסקנה. למעשה מדובר בחלום המשתרע על כאלף דונם של גבעות מיוערות, זיתים עתיקים, נחלים, מישורים פוריים, מקבץ מבנים וכנסייה, וכן כ200- דונם כרם שרובו נטוע סנג׳ובזה על מגוון סוגי קרקעות. את טנוטה קרליאונה הם התחילו ב,2012- וב2016- הצטרף אליהם שון אוקלהאן, אנגלי יליד סרי לנקה, שם משפחתו ניהלה מטעי תה. כשמשפחת אוקלהאן חזרה לאנגליה, אביו של שון נטע גפנים ליד סומרסט ושלח את שון לגרמניה ללמוד ייננות. במהלך חופשה באיטליה שון פגש את ג׳ון דאנקלי מיקב הקאלט הטוסקני רייצ׳ינה, ואת היינן סרג׳יו מאנטי שעבד לפני כן ביקב פורץ הדרך מונטוורטינה הידוע בעיקר בזכות יין הקאלט שלו ׳לה פרגולה טורטה׳. ההזדמנות לחבור ליינני-על כאלה הקסימה את שון, ועל יקב באנגליה כבר לא היה מה לדבר. הוא נשאר ברייצ׳ינה כמעט 25 שנים, עד למפגש עם קרל אגר. קיאנטי הוא שמו של אזור יין איטלקי שמשתרע בין פירנצה וסיינה, בחלקים היפים והרומנטיים ביותר של טוסקנה. יין מהחלק המקורי שלו, ה״קלאסיקו״, מסומן ב׳גאלו נגרו׳, צללית התרנגול השחור, ונחשב לאיכותי יותר מיינות ״קיאנטי״, יינות המיוצרים באזורי ה״הרחבה״. על קיאנטי קלאסיקו להכיל לכל הפחות 80% ענבי סנג׳ובזה, הזן שהוא המלך של טוסקנה, והענב הנטוע ביותר באיטליה. מבשיל מאוחר, בעל קליפה דקה וחמיצות גבוהה, הוא מאופיין בארומות של דובדבנים שחורים, שזיף אדום, פטריות, עור, אדמה, עשבי תיבול וטבק. לגפן הסנג׳ובזה פוטנציאל צימוח רב, וכשהיא לא מרוסנת, הפרי יהיה דל באנטוציאנינים, אותם נוגדי חימצון שבזכותם ממליצים לנו הרופאים לשתות יין אדום מדי יום. במקרה כזה, ריכוז הטעמים יהיה דל, החמיצות תהיה גבוהה, וצבעו של היין יתחמצן במהירות ויטה לחום. את חסרונותיו אלה של סנג׳ובזה נוהגים בדרך כלל לתקן עם הזנים האחרים שמותרים לשימוש: המקומיים קאנאיולו וקולורינו ואחרים, וכן זנים בינלאומיים כמו קברנה סוביניון ומרלו. הכללים מחייבים שהענבים יגיעו מכרמי אזור קיאנטי או מאזור קלאסיקו, אך לאו דווקא מכפר או מחלקות מובחנות. כתוצאה מכך התפתחו יקבים גדולים ומותגי יין שמייצרים בקבוקים חסרי ייחוד, ולפעמים צריך לעבור לא מעט יינות גנריים כדי להגיע ליין שבאמת מצדיק את שמו, ומתכתב עם המסורת של קיאנטי קלאסיקו. השליחות שלנו בצ׳ירז היא לברור עבורכם בין המוץ והבר, ולבחור את היקבים הקטנים והאיכותיים, אלה ששואפים ליין שמבטא את הטרואר שלו. בקיאנטי קלאסיקו זה אומר יין עם איזון יוצא מן הכלל בין כוח ואלגנטיות, שיש בו הדובדבן החמצמץ האופייני לענבי סנג׳ובזה, רמיזה מתקתקה של עשבי תבלין, פירות יער אדומים ושחורים ומורכבות ארומטית מסחררת. קרל אגר הציע לשון אוקלהאן שתום העין, שחבריו מכנים אותו בחיבה ״איל גוורצ׳ו״ )בתרגום חופשי ״נוכל בעל עין אחת״(, את ההזדמנות לבנות ולצייד את יקב טנוטה די קרליאונה כראות עיניו, כולל יד חופשית באשר לייננות. ״סנג׳ובזה עם טוויסט. הטוויסט של שון״ הייתה הגדרת המשימה עבורה נבנה יקב של 600 מ“ר מבוקרי לחות וטמפרטורה, שצויד במכלי נירוסטה, חביות עץ בגדלים שונים ואפילו מכלי בטון מודרניים כמו אלו שביקבים היקרים ביותר בבורדו - שמאפשרים לשון להתסיס כל חלקה בנפרד בדיוק כפי שהוא רואה לנכון. ״כדי להוציא את המיטב מהאיכות המצוינת של הענבים, העיבוד, ההבגרה ואחסון היינות הם חשובים ביותר - ויש לנו אותם כעת יותר מאי פעם״ הוא אומר. הכרמים סביב ראדה, כל הדרך עד לגאיולה, הם מהגבוהים והטובים ביותר בקיאנטי קלאסיקו. חלק מהכרמים מגיעים לגובה של 700 מטרים מעל פני הים, והנוף ההררי מיוער בצפיפות וקריר יותר ביחס לאזורים הנמוכים של קיאנטי. במהלך היום נושבות רוחות מהים פנימה, בעוד בלילה הרוח מההרים מתקררת ומצננת את הגפנים. הפרשי הטמפרטורה בין היום ללילה שומרים על רעננות הפרי ועסיסיות מובחנת ביין, והאדמות הגיריות הדלות, שמכריחות את הגפנים לשלוח שורשים עמוקים, מביאות אלגנטיות מינרלית ליינות המתוארים לעיתים קרובות כבעלי אופי בורגוני. החקלאות אורגנית ובחלקה ביו-דינמית, התסיסה איטית ומתבצעת רק עם שמרי הבר, לעיתים בענבים שלמים, והמגע הארוך עם הקליפות תורם למורכבות האלגנטית.