היקב הצרפתי דומיין טארדייה לוראן מהכפר לורמארין שבפרובנס פועל לכל אורך אזור היין של עמק הרון. הוא הוקם ב1994- כשותפות בין דומיניק לוראן, קונדיטור בדימוס ואחד השמות הלוהטים באזור היין בורגון, לבין מישל טרדייה, יינן צעיר ודינאמי. טארדייה לוראן, שמ2004- מנוהלת על ידי מישל ובנו בסטיאן, היא חברת מיקרו-נגוס יוצאת דופן. הם לא מחזיקים בכרמים ולא קונים ענבים, אלא בוחרים מגדלים טובים מכל רחבי הרון, וקונים מהם יינות משובחים שזה עתה סיימו לתסוס. את היינות הם מבגירים באופן הנכון לכל יין ויין, מבצעים בלנד )ממסך או ערבוב של יינות משלימים( ומבקבקים תחת שמם. היין של טארדייה הוא הזדמנות מצוינת לדבר על הנגוסיאנים, סוחרי היין הצרפתיים. בעבר, בדרך כלל הייתה נהוגה בצרפת הפרדה בין החקלאי מגדל הענבים ובין מי שאחראי היה על ייצור היין ועל שיווקו. החקלאי גידל את הענבים וסיפק אותם לסוחרים כאשכולות פרי, כתירוש )מיץ( או כיין לא ארוז או ללא תווית, על פי יכולתו. ברור שככל שהתקדם בתהליך הייצור ובשרשרת הערך כך התמורה שהחקלאי קיבל הייתה גבוהה יותר, אך בכל המקרים שמו או מקור הענבים לא הוזכר על הבקבוק. המשך התהליך, כלומר ייצור היין אם היה בכך צורך, אריזתו והשיווק שלו, נעשה על ידי היקבים הקואופרטיביים האזוריים או על ידי סוחרי יין, הנגוסיאן. היום, בעידן הויניירונים, חלק מהכורמים מייצרים במסירות ובקפדנות את היין שלהם, מוזגים ממנו בתערוכות, עושים מהלכי מיתוג ושיווק ועומדים בקשר עם קניינים וסומליירים. לעומת זאת, לפני מאה שנים ליקבים היה בדרך כלל קשה להתמודד לבד עם ההגעה לשוק, למסעדות או לחנויות, והם השאירו את מהלכי הסחר ליקבים הקואופרטיביים או לבתי הנגוסיאן. זה לא סוד שאנחנו בצ׳ירז נעדיף בדרך כלל יין איכות שנעשה בזיעת אפו של ויניירון, ומציג מאפיינים של מקום ואת חותמת היד של מי שעשה אותו. הסיבה לכך היא שאצל הנגוסיאנים, הסוחרים, רווחת שאיפה לכמות גם אם היא על חשבון האיכות. התוצאה לעיתים קרובות היא משקה חסר טיפוסיות, בלי המאפיינים של המקום ממנו הוא בא ושלא ניכרת בו חתימת ידו של יוצרו, או בקיצור, הפוך לחלוטין ממה שאנחנו בצ׳ירז אוהבים לשתות ומחפשים עבורכם. כמו שבטח הבנתם כבר, המקרה של טארדייה-לוראן, היקב ממנו מגיע הבקבוק שלפניכם, שונה לחלוטין. טארדייה לוראן הוא דומיין ארטיזנלי קטן שהולך בניגוד למגמה, ומנסה להביא לידי ביטוי את הטרואר ואת מאפייני הבציר. מישל טארדייה ובנו היינן בסטיאן מבינים היטב שחומר גלם באיכות גבוהה הוא בסיס חיוני והכרחי לעבודתם. הצלחתם מתבססת על רשת קשרים ארוכי טווח ומועילים הדדית עם יצרנים שבבעלותם חלקות ספציפיות ואיכותיות במיוחד. כמעט תמיד מדובר בגפנים ותיקות, שנותנות יבול נמוך ויינות מורכבים ואינטנסיביים. מישל ובסטיאן טארדייה מכירים על בוריים את הכרמים ואת החלקות הספציפיות שמעניינות אותם, ומפיקים מהן יינות ברמה עולמית. הם זוכים לתשבחות ממבקרי היין העולמיים, ומציעים תמורה בלתי רגילה למחיר. הגישה הייננית של טארדייה לוראן דוגלת בהתערבות מינימלית. השימוש בעץ לצורך הבגרת היין הוקטן על פני הזמן, ובשנים האחרונות מישל ובסטיאן מעדיפים חביות עץ גדולות, שנותנות חשיפה איטית ומדודה לחמצן ללא תווי עץ מובהקים. כל תווית מיוצרת בכמויות קטנות שבין חצי תריסר ל20- חביות. רוב היינות נושאים את האפלסיון קוט דו רון, אם כי יש גם קווה מעולים של האזורים היוקרתיים קוט-רוטי, הרמיטאז‘, שאטונף-דו-פאפ וקורנאס. טארדייה-לוראן מייצרת גם רוזה מטאבל ויין אדום מבנדול. טאבל הוא אזור יין )אפלסיון( בעמק הרון הדרומי, עם התמחות ייחודית ביינות רוזה יבשים כהים ומורכבים מהזנים גרנאש, סירה וקלרט. הכרמים של טאבל ממוקמים סביב העיירה טאבל, מדרום-מערב לעיר אוראנז׳ וצפון-מערב לאביניון. הם נטועים בקרקע סלעית וחולית מנוקזת שמאלצת את הגפנים להעמיק את מערכת השורשים בחיפוש אחר מים ומזון. אקלים ים תיכוני חם ויבש מאפשר לענבים להגיע לבשלות פנולית מלאה ללא קושי, ולעומק טעם ייחודי. השריית קליפות הענבים האדומים עם המיץ היא שמפתחת את הצבע הוורוד העמוק, האופייני לטאבל. הגפנים שעל אבן גיר נותנות מרכיב קליל ועדין לרוזה, בעוד חלקות קרקע אדומות וכבדות יותר, שמרובה בהן הברזל, מניבות יינות מורכבים מבחינה ארומטית, עם הטקסטורה הטאנית ופוטנציאל היישון.