מומסקדה הוא שמו של יין לבן מאזור עיר הנמל נאנט, המצויה בקצה המערבי ביותר של עמק הלואר בצ ר על היקב: פת, קרוב לאוקיינוס האטלנטי. מוסקדה מופק מענבי מלון דה בורגון, המכונים לעיתים בקצרה ׳מלון׳. אם כבר יצא לכם לקרוא כמה דפים על יין, שלנו או של אחרים, אולי שמתם לב שבשם מוסקדה יש משהו יוצא דופן. רוב האפלסיונים נקראים על שם מקום גידול הענבים, כלומר אזור גאוגרפי. באלזס, אזור ייחודי עקב השפעה גרמנית ניכרת, שבו רוב היינות זניים, האפלסיון מציין את הזן עצמו. מוסקדה אינו אזור גיאוגרפי וגם לא זן. הוא מציין את התכונה ׳מוסקה׳ או ׳מוסקטה׳, שיש, או שיש כביכול, ביין העשוי ממלון. מהי אותה תכונה מסתורית, אתם ודאי שואלים את עצמכם, בעודכם מחפשים ביין )בחשש מה...( את הריח הכבד, החייתי, של שמן המוסק? אל תדאגו. מדובר ביין שמעלה בזיכרון ארומות נעימות הרבה יותר, אם בכלל, אלה של זני המוסקט. מלון דה בורגון נחשב לזן ניטרלי יחסית. הוא ניטע לראשונה באזור הקר והגשום של נאנט במאה ה,17- והפך לזן השולט בו אחרי שב1709- קרה קשה במיוחד חיסלה את הכרמים האחרים. במקור, המיץ זוקק לאו-דה-וי, משקה בעל אחוז אלכוהול גבוה, שהיה חביב על הסוחרים ההולנדיים שעגנו בנאנט ומכרו אותו לצפון אירופה. כיין שולחני, מוסקדה נחשב לפשוט עד סתמי, ועם כזה מוניטין אל תתפלאו אם לא שמעתם עליו עד כה, שכן הוא לא זכה לביקוש רב מחוץ לכור מחצבתו. בשנות ה80-׳ החלו יצרנים מקומיים לכוון לאיכות, עם צמצום יבולים בכרם, והתססה בחביות עץ אלון. בחלק מהמקרים נוספה עבודת ערבוב של השמרים העדינים, הליז, שנותנים ליין נפח וגוף, וכן אנזימים טבעיים שביכולתם להגן על היין מחימצון ולאפשר לו להתפתח ואפילו להתיישן. בשנות ה90-׳ אחדים מהייננים החלו את התהליך בהשריה ארוכה של התירוש על הקליפות כדי למצות ארומות פרי ייחודיות שמצויות בהם, ורק אז הניחו לתירוש לתסוס. עד סוף המאה ה20- התפתחו מגוון סגנונות מוסקדה ברמות איכות שונות בשלושה אפלסיונים: מוסקדה סבר-א-מן, מוסקדה קוטו דה לה לואר ומוסקדה קוט דה גראנליו. הכרמים הטובים יותר גדלים באזור סבר-א-מן, על קרקע עשירה במגנזיום ובפוטסיום, שעשויה מתערובת של חרסית, חצץ וחול על סלע תחתי מגוון שיכול להיות צפחות, גרניט ולעיתים סלעים וולקניים. נחשבות במיוחד הן הגבעות המנוקזות היטב שמצויות דרומית לנאנט ומוגנות על ידה מרוחות האוקיינוס העזות בכפרים ורטו, לה שאפל הולין, ואלה וסן פיאקר. זה לא סוד שאנחנו בצ׳ירז פריקים של עמק הלואר, ושמחים על כל פנינה שיש ביכולתנו להציג לכם מתוך המגוון שיש לנהר הארוך הזה להציע. לאחר שאצרנו מבחר מרתק מזני הלואר הראשיים - שנין בלאן וקוברנה פרנק - אנחנו נעים עם הזרם למוסקדה, ליין נהדר של ז׳רמי הושה מהיקב המשפחתי לה שו �ֶׁשֶ ה, כוכב לואר עולה ואחד מקומץ קטן של ויניירונים )ייננים שהם כורמים( צעירים שבחרו בינייר. ֶזֶ 'ֶֶרִמ ִ י הּו להתמסר לטרואר נטול הזוהר של מוסקדה, חוקר את החלקות שלו במסירות ומצליח להפוך מלון לזהב דומיין דה לה שובינייר, מנזר קתולי-ז׳נסניסטי מהמאה ה17- שנמצא בשולי הכפר שאטו תבו, נרכש לפני מלחמת העולם הראשונה על יד ז׳וזף ארנו, יינן וטוחן קמח. באדמות הפוריות יותר - זרע חיטה, ואת הכהרמים נטע בחלקות דלות יותר, בדרך כלל בצלעות הגבעות. כשהזדקן העביר את האדמה לחתנו, קו נסטאן הושה. ב1971- הצטרף בן הדור השלישי איב הושה, ובעקבותיו בנו ז׳רמי, שקיבל לידיו את השליטה ב.2001- באותה שנה רכש את חלקת קלו לה מונטי, ב2006- הוסיף הסכם עיבוד לכרמים של שאטו דה לה ברטש, וב2010- לכרמים של שאטו דה לה טמפלרי. היקב וגם בית המגורים נמצאים בדומיין דה לה שובינייר, על גדת הנהר מיין. העבודה הייננית של ז׳רמי מתבססת על ארבעת הדומיינים ועל חלקות יוצאות דופן שזיהה בהם, ושמ2017- הוא מבקבק בנפרד. הכרמים משתרעים על 640 דונם ומטופחים על פי העקרונות של חקלאות בת קיימא. כרמי לה טמפלרי מאושרים כאורגניים. הפרי שמגיע ליקב עובר השריה קצרה על הקליפות ואז תוסס בחביות ענקיות או במכלי נירוסטה עם השמרים הייחודיים של הכרמים אותם בודדה מעבדה מתמחה עבור הושה. היין עובר הבגרה על הליז ולאחר מכן מבוקבק.