הבציר הראשון של וינסאן היה 1997, כאשר ירש כמה כרמים מהדוד שלו הלא הוא רוברט מישל, אחד המגדלים ההיסטוריים של קורנאס. בראשית הדרך הוא עבד עם דודו ואף עשה איתו את שני יינותיו הראשונים, אך אז הבין שהוא צריך אוטונומיה והחל לשכור חלל לייצור יינותיו וכיום הוא כבר אדון לעצמו בצמוד לחצר המחזיקה את מטע המשמשים שלו. כנשיא משותף של האפלסיון קורנאס, וינסאן מחזיק כיום ב-80 דונם של כרמים והוא מייצר כ-30 אלף בקבוקים בשנה, מתוכם שני שליש קורנאס. את רוב גפניו ירש מסבו (חלקם בני 90) ואז גם שכר גפנים מדודו, עד שיכול היה לרכוש אותם, כולל את חלקת "ז׳יינאל" המפורסמת שב״אמפיתיאטרון״ של קורנאס. הם ממוקמים במקומות שונים בעיקר לאורך מדרום מזרח לכיוון מדרון קורנאס וכרם קטן בסנט ז'וזף.
וינסנט משוכנע כי היערות סביב האפלסיון חייבים להישאר פרא ולא מעובדים. הוא מאמין בהגנה על מערכות אקולוגיות כדי לשמור על האיזון הבריאותי של כל הצמחייה, ולא רק על הגפנים. הוא מקפיד בכרמים, ומאפשר רק עד ארבע אשכולות ענבים בלבד לגפן (הנורמה היא בין חמש לשבע), שמרכז את כוח הגידול של הגפנים ומצמצם את הצורך בבציר ירוק. במרתף הוא מתסיס בטמפרטורות נמוכות יחסית ומבשיל את היין שלו בחביות עץ אלון עד 12 חודשים.
"היינות הקטנים" של וינסאן הם GP Iשל סירה וקרוז הרמיטאז', אותם החל לייצר לאחר שנים שלא נותרו לו סן ז'וזף או קורנאס למכור ללקוחות חדשים. הסן ז'וזף האדום שלו מגיע מגפנים שניטעו בשנות התשעים, והוא נעשה חצי בחביות משומשות וחצי במכלים. יינות הקורנאס גרניט שלו מכונים "גרניט 30" ו״גרניט 60", מספרים המתייחסים לזווית שיפוע הכרמים. גרניט 30 מפגין פרי שחור מרוכז אך בסגנון "ידידותי יותר" ואילו הגרניט 60 הוא קורנאס קלאסי, עמוק, צפוף, עם ניחוחות אדמתיים, חייתיים לפעמים, אך עם מינרליות נהדרת העומדת בבסיסו. היין האחרון בארסנל שלו זו כמות קטנה של קורנאס "לה ז׳יינאל", המשלבת ברובה את חלקת ז'יינאל שרכש מדודו ואשר ניטעה ב 1910, יחד עם 20-30% מחלקת ריינארד השכנה. תוספת ה- "y" בז׳יינאל מהווה רמז לשילוב ייחודי זה.