היין שבידיכם שייך לאפלסיון ׳קוֹלִינֶה נוֹבָארֵזִי׳ שכשמו מצוי בגבעות שסביב העיר נובארה. זהו אפלסיון צעיר יחסית כאשר בשנת 1994, הצליחה קבוצה קטנה של כורמים במחוז לקבלסיווג DOC משלהם. מעבר ליין האזור ידוע כיצרן משובח במיוחד של נקניקים ומקור מבוקש מאד לפטריות.

בעוד היינות האדומים עשויים עם 50% נביולו לפחות, אליו מצטרפים כאמור על פי רוב בַּרְבֶּרָה, קְרוֹאָטִינָה, וֶסְפּוֹלִינָה, או אוּבָה רָארָה, היינות הלבנים של האזור מיוצרים על טהרת זן הארבלוצ׳ה.

רישומים היסטוריים מראים כי סגולותיו של ארבלוצ’ה כבר זכו להכרה כבר בשנת 1606, ושם הזן משקף את הארומות שלו המרמזות על דשא או חציר (Erbe – דשא או עשב) ואת יכולתו ללכוד ולזקק את האור (Luce) מהשמש השוטפת את הטראסות המתונות לאורך כל עונת הגידול. זן הארבלוצ’ה מצליח לעשות קסמים אמיתיים בגבעות האלפיניות הללו, מצייר בריחותיו תמונה חיה של הסלעים, הנחלים, הפרחים, עשבי התיבול והאוויר הפריך שבהם הגפנים מתברכות.

כמו זיקית ארבלוצ׳ה הוא זן ורסטילי ורב-פנים, המזכיר בגמישותו את השנין בלאן בעמק הלואר, עם חמיצות טבעית טובה, המאפשרת לו להישאר חד גם כאשר הוא נבצר מאוחר,במיוחד אם הוא מיובש בסגנון הפאסיטו הדבשי כמו במסורת ארוכת השנים של הכפר קאלוזו.

אבל לא הכל דבש בסיפור. ליקב ואלאנה היו לאורך כל השנים כרמים של ארבלוצ׳ה, אך מכיוון שהזן הפך לנחלתם הבלעדית של DOCs הסמוכים קארמה וקאלוזו, חל איסור לכתוב את שם הזן על תוויות היין מחוץ לשני הכפרים הנ״ל. וכך, עצוב וכועס, אנטוניו ואלאנה, סירב בתוקף לבקבק יין לבן, כל עוד הוא אינו יכול לרשום את השם ארבלוצ’ה באופן חוקי על התווית. והוא צדק, שכן היין היה על טהרת הזן, ועדיין בגלל פוליטיקה, לא נותר היה לו אלא להשתמש בשם מגושם ומסורבל כמו “Bianco di Colline Novaresi“. לשמחתנו, לכל אורך הדרך, משפחת ואלאנה המשיכה לגדל את הזן הנהדר, והנה לא מזמן, אחרי הפסקה של שני דורות, פרנסיס הצעיר החליט לעשות מעשה ולקרוא ליין Innominato (האלמוני או ׳ללא-שם׳) וחזר לחדש את ייצור היין. כשתטעמו, אנחנו בטוחים שתבינו מדוע התעקש על כך, כי היין מביא את כל הניחוחות האלפיניים, הצמחיים, שמשקפים טוב כל כך את האקלים הקריר והנפלא הזה של פיימונטה הגבוהה.