הדרך להצלחה רצופה כישלונות וקשיים, דברים שלא הולכים חלק ומרגישים כמו מכשול. אם תשאלו את דומיניק גרוייה, הכורם והיינן שאחראי ליין שלפניכם, הוא יספר לכם בנעימות ובכנות המאפיינות אותו על הרגעים בהם הכל נראה לו אבוד. ״הכי חשוב זה להאמין ולהמשיך הלאה. להסתכל רחוק קדימה כשמטפלים בבעיה. לא לתת לה להשתלט״. לעצה המצוינת הזו יש הוכחות בדמות יינות מעודנים, עסיסיים וסקסיים, עם חיות מינרלית יוצאת דופן, שאנחנו בצ׳ירז מוכרחים לפרגן לה עם כוס. אז למה שלא תמזגו לכם גם אחת, ותעשו איתנו לחיים? דומיניק גרוייה נולד וגדל בעיירה טונר, מזרחית לאזור היין המפורסם שבלי, בצפון בורגון בצרפת. סבו מצד אימו היה סוחר יין בקוט ד׳אור היוקרתי, אך הוריו לא עסקו ביין ולא היו להם כרמים. אחרי התיכון דומיניק פנה ללימודי הנדסת מכונות בדיז׳ון, ולמרות שגילה שהנושא לא באמת מעניין אותו, הוא המשיך בלב כבד. בן דודו לורן דלונה )שיקים בהמשך את היקב המצליח לה ז׳אמל( למד באותו הזמן כורמות וייננות בבית הספר בבון, ושני הסטודנטים נפגשו לעיתים קרובות, לרוב תוך כדי טעימות יין. דומיניק, שנהנה מאד מ״שיעורי הבית״ של לורן, נדבק עד מהרה בחיידק: הוא עזב את לימודי ההנדסה ועבר לבון, שם חשב להכשיר את עצמו לעסוק במסחר יין, ממש כמו סבו. עם סיום הלימודים דומיניק נקרא למלא את חובתו הצבאית, שירות של שנה אחת. במהלכה, הוא התחבר עם יינן צעיר מאורנז׳ שבדרום עמק הרון. החבר קיבל במתנה מאביו 45 דונם של כרמים באפינויי שליד שבלי, בשכנות לדומיניק, וחי על הקו. בעונות עבודת הגפן, בת הזוג האקסצנטרית של החבר, שעבדה בכרמים כשהיא טופלס והפכה לאטרקציה מקומית, ישנה עמו בטריילר שהציבו בשולי הכרם. הנסיעות הארוכות הלוך ושוב, בעיות ההבשלה והקור הצפוני ייאשו את החבר. הוא הזניח את הכרמים, וכשב1990- הם הועמדו למכירה, דומיניק רכש אותם. בצירוף מקרים, שישה חודשים לאחר מכן, אביו של דומיניק שם יד על כרם בשמפיין ועל מרתף מנזר ישן, והפקיד אותם בידי דומיניק. זה היה אמור לעבוד, נכון? נשמע כמו הפרק הראשון בסיפור הצלחה? חבל שלגורל הייתה תוכנית אחרת. קואופרטיב מקומי, שדומיניק היה מחויב במסגרת הקניה למכור לו את היבול ל3- שנים, איים עליו שלא יקח את היבול אם לא יאריך את החוזה ל25- שנים. הבציר היה מעבר לפינה, ולדומיניק לא היו לא ציוד ולא יקב. למרות זאת, הוא סרב לחתום, בונה על יקב בכפר סמוך, אותו הצליח לקבל בהשאלה. אלא שמכלי הבטון של היקב היו נגועים בברטונומייסיס, פטריית שמר שכמות קטנה שלה עשויה להעניק ליין ארומה נעימה של דיר עיזים. ה׳ברט׳, כפי שהיא מכונה בקיצור, השתלטה על היין והפכה את הבציר הראשון של דומיניק לבלתי שתי. ב1991- היבול קפא לחלוטין, והיקב שדומיניק הקים במרתף המנזר הוצת על ידי פירומן. ב1992- היקב נבנה מחדש, אבל דחפור ענק שעבד בסמוך הרס אותו בתאונת נהיגה. דומיניק היה חייב מקום לעבוד. הוא חזר ליקב מהמערכה הראשונה, וניסה לשקם את המכלים הנגועים עם ציפוי מיוחד עבורו שילם באמצעות עבודות נוספות שלקח על עצמו. הציפוי שלא יושם כהלכה הוליד יין בריח פלסטיק של פח זבל חדש, ושמונה שנים של התכתשות בבית משפט. ההפסדים הצטברו, ואביו המיואש של דומיניק הציע את הדומיין למכירה. עם פינו נואר שנטוע בסלע שידוע כמתאים ללבנים, כרמים בשיפוע של 45 מעלות ללא אדמה כלל, ושום טראק רקורד של הצלחה ייננית, לא תתפלאו לשמוע שחלפו שבע שנים בלי שמצא קונה. הוא החליט פשוט להיפטר מהשטח, גם במחיר הפסדי. דומיניק הציע לשלם מקדמה על המחיר הנמוך באמצעות מכירת חלק מהכרמים שלו עצמו. ״הייתי במלכוד״ הוא אומר. ״בלי כסף, לא יכולתי לבצע את ההשקעות שנדרשו בשביל להרים את העסק. הרגשתי כמו נחש שאוכל את הזנב שלו. כשנעשיתי הבוס של עצמי הצלחתי לאט לאט להשתפר״. ב2011- החל בפרויקט טיוב גנטי באמצעות ברירה מסאלית. ״כיינן, התגברתי על נטיות ילדותיות כמו לא להוסיף ביסולפיט, מה שנגמר אצלי לא פעם ביין פגום לחלוטין, או על הרצון לבנות את היין ולעשות אותו מונומנטלי״. דומיניק למד איך להתמודד עם בעיית ההבשלה בכרמים שלו, שנטועים על הקרקע העשירה במאובנים של אפינויי, הלא היא אדמת הקימרידג׳יין המפורסמת של שבלי. על פי כללי האפלסיון )בורגון אפינויי( היינות האדומים עשויים פינו נואר, והרוזה מפינו נואר או גרי. הלבנים )בורגון טונר( עשויים מענבי שרדונה. ״בתערוכות היין הראשונות איש לא ניגש אלי. אף אחד לא התעניין באפלסיונים השוליים שלי״ דומיניק מספר. ההתחממות הגלובלית וההבשלה הטובה יותר באו לעזרו, והיום דומיניק מציע יינות מהסוג שאנחנו בצ׳ירז הכי אוהבים: טרואר פנטסטי, אפלסיון פחות מוכר, ואיכות נפלאה ביחס למחיר.