ניוד אכזרי של אוכלוסייה אזרחית התרחש בשלהי תקופת האימפריה העות׳מנית בעקבות שינויי שלטון בחבלי ארץ שלמים. לניוד זה הייתה תוצאה חיובית אחת: יקב טאטסיס שבצפון יוון, ממנו מגיע בקבוק היין הייחודי שבידכם. כשתפתחו אותו תפגשו דוגמא נפלאה לעשייה ייננית מהסוג שאנחנו בצ׳ירז מחפשים ומעריכים: ייננות נאמנה למקומה ולעצמה, כזו שמתעלמת בעקשנות מטרנדים גואים וחולפים. ייתכן שבחתימת היד האופיינית לבני טאטסיס, אותה אנחנו שמחים להציג לחובבי היין בארץ, נמצאת עוצמה שמקורה בבחירה של המשפחה להכות שורשים חדשים, ולהתגבר על טראומת העקירה המשותפת.
בשנת 1924 נכפה על משפחת טאטסיס, תושבי הכפר היווני אָנוֹ ווֹדֵנוֹ שברומיליה, אזור שנמצא היום בבולגריה, לעקור מביתם. למרות היותו פליט, סב המשפחה קיווה להמשיך להוציא לחם מן הגפן, כפי שעשו בני טאטסיס מאז ומעולם והוא החליט להתיישב בצפון יוון, במרכז אזור מקדוניה, בכפר היין גוּמֵנִיסָה. מיד כשהדבר התאפשר רכשה המשפחה 40 דונם של קרקע גירית, אותה עיבד הסב עם בנו ויורשו קריסטוס, ובה נטעו כרמי-יין. ב-1996 העביר כריסטוס את הכרמים לשני בניו, פריקליס וסטרגיוס. מאז, הורחבה אחוזת טאטסיס לשטח של 140 דונם, חלק הארי בבעלות האחים והיתרה כרוכה בחוזים ארוכי טווח. זהו כרם מרהיב ביופיו המורכב מאוסף של חלקות קטנות מוקפות יערות, שבכמה מהן גפנים בנות 70 שנה ויותר הגדלות על שורשיהן המקוריים.
בניגוד לסבם ואביהם שמכרו את הענבים שגידלו, החליטו הבנים לבית טאטסיס להפיק יין בעצמם. הם חילקו ביניהם את תחומי האחריות כך שפריקליס יהיה הכורם וסטרגיוס יהיה היינן, וייסדו את היקב שנושא את שם המשפחה. אף לא אחת מן הכותרות המקובלות בעולם היין לא תוכל להתאים במלואה כדי לתאר את דומיין טאטסיס. זהו בית מסורתי במובן של נאמנותו לזני ענבים ילידיים, אך בה במידה זהו בית לומד, חוקר ומתפתח. זהו יקב שנמנה על זרם היין הטבעי במובן של מינימום ההתערבות בעשיית היין, אך כתוצאה מהקפדה קיצונית על בריאות הענבים וניקיון היקב יינותיו לא ׳מלוכלכים׳ ולא סובלים מפגמים.
מ-1998 עבר היקב לכורמות אורגנית שמשמרת ומכבדת את האדמה ואת החיים שבה ושעליה, והעשייה מושתתת על עקרונות ביו-דינמיים שפריקליס בוחר לשלב בה. בכרם לא נעשה כל שימוש בחומרים כימיים ואת עשביית הבר, שגדלה בין הגפנים ושומרת על מגוון צמחי ומיקרוביאלי בכרם ועל בריאות הקרקע, קוצר פריקליס וחורש לתוך האדמה באמצעות סוסים. באופן זה הוא נמנע מהידוקה של הקרקע, תופעה המתרחשת כאשר טרקטור נוסע שוב ושוב באותו נתיב. כפי שניתן לצפות מיקב בעל מודעות סביבתית שכזו, העבודה בכרם ידנית.

גם בימים שבהם יצרנים אחרים ביוון, ביניהם שכנים של משפחת טאטסיס, עקרו כרמים ותיקים ונטעו על חשבונם כרמים עם זנים בינלאומיים כגון סוביניון בלאן, מרלו או קברנה סוביניון, נשארו בני טאטסיס נאמנים לזנים הילידיים אותם הם חוקרים ומטפחים. הזן הראשי של האזור הוא קסינומאברו, 'השחור החמוץ', הזן היווני האדום החשוב והאציל ביותר. לא בכדי, קסינומאברו מושווה לעיתים קרובות לזן אציל אחר, נביולו, לנוכח הדמיון הארומטי והמבני ביניהם. בנוסף אליו, נטועים בכרמים הזנים היווניים מאלאגוזיה, נגוסקה, רודיטיס ולימניו. כדי להגיע לריכוז ועושר ארומטי היבול מוגבל ל- 300 עד 600 קילו לדונם.

היינות של טאטסיס הם יינות אמיתיים שנעשים בידי בני אדם של אמת. סטרגיוס הוא רוקר בג׳ינס וז׳קט עור, המכונה ׳שש אצבעות׳ על שם האצבע הנוספת שיש לו בכף ידו. עבורו, השאיפה הייננית היא לעשות במינימום התערבות יינות מורכבים שמיטיבים לבטא את הטרואר, שמסוגלים להתיישן, ומגיעים עם שיעור של לא יותר מ-13% אלכוהול. העשייה הטבעית מתבטאת בשימוש מינימלי בגופרית אם בכלל וביצירת יינות שאינם מסוננים כלל. בשנת 2007 חנך סטרגיוס יקב חדש, בצעד שסיפק לו הזדמנות להתחיל מאפס במבנה 'נקי' מבחינה מיקרוביאלית. הזדמנות זו נוצלה במלואה ומאז לא נעשה יותר שימוש בשמרים מתועשים או בבקטריות, כך שכל התסיסות ספונטניות ומתרחשות עם השמרים האופייניים לכל כרם וכרם. ביקב נעשה שימוש בחביות אלון גדולות, במכלי נירוסטה ובטון, כאשר כל החלטה מתקבלת בהתאם לחומר הגלם ולצורך של היין בחמצון. חלק מהיינות הלבנים עוברים השריה על הקליפות. התוצאה היא עשרה יינות טאטסיס השונים באופיים מדי שנה. אלו הם יינות אישיים ועזי מבע, שלרוב נחים במרתף היישון של היקב לפני שהם משוחררים לעולם, דבר התורם למורכבותם ונדירותם.