יום אחד ב-1989 עמד ז׳אקי בְּלוֹ, שכמו צעירים רבים בני גילו היה בתהליך חיפוש עצמי-מקצועי, והבין שהוא לא בכיוון. הוא ניסה את ידו במקצועות שונים, כמו עוזר פטיסייה במסעדת דרואן בפריז, שם גילה את עולם היין, כסוחר ביין באזור טור, וכ׳קורטייה׳, מתווך המסייע ליקבים קטנים בשיווק היין. בכל אלה הוא לא חש שיכולותיו באות לידי ביטוי מיטבי. אם היה חי בארצות הברית בתקופת המערב הפרוע, אולי זה היה הרגע שהיה נוטל את אשתו ונוסע מערבה, לעבר העולם החדש, למקום בו ניתן לרכוש אדמה לאורך נהר, להתיישב ולמצוא בה זהב. אלא שז׳אקי היה צרפתי רעב להצלחה שלא יכול היה לעמוד במחירים הגבוהים של חלקות טובות באזורי היין הקלאסיים, לכן הארץ הלא נודעת שאליה עבר הייתה יקב ׳לה טאיי אוֹ לוּ׳ שנמצא באזור היין הלא מוכר (דאז) מוֹנלוּאִי סוּר לוּאָר שבאזור טוריין, בעמק הלואר. שם, לא הרחק מכפר היין המפורסם יותר ווּבְרֶה, הוא ינצל הזדמנויות, יעשה מהפיכות קטנות וגדולות, יעמוד על שלו בקטטות בירוקרטיות אליהן ייקלע ולאורך כל הדרך יפיק בעמל רב יין נפלא מן האדמה. אנחנו בצ׳ירז גאים לייבא לארץ את היצרן הנהדר הזה של עמק הלואר, שמזכיר לנו שחלוציות היא מצב תודעתי שונה ולאו דווקא פעולה שונה, ושבכל עיסוק ניתן עדיין לחדש. ואתם, כשתפתחו את הבקבוק שבידיכם, ודאי תחשבו כמונו שז׳אקי אכן מצא זהב לאורך הנהר שלו.
ההיסטוריה נוטה לשכוח שאת ׳לה טאיי אוֹ לוּ׳ הקים ב-1988 כריסטיאן פרודום, יינן שעבד בשאטו מוטון-רוטשילד בבורדו וכן ביקב הקליפורני המפורסם Opus One. הוא הגיע למונלואי, כפר יין קטן בין הנהרות לואר ושר, מתוך רצון לכבוש לו בו שם. הוא התרשם מקרקע החרסית והצפחה שתחתיה מצוי סלע גיר, מכרמי השנין בלאן, ולאחר שסגר חוזים על 70 דונם של כרמים בוגרים בחלקות שונות באפלסיון, החל לעשות יין איכות על פי דרכו. הוא הקפיד על צמצום יבול, עבד נכון בכרמים, בצר ידנית לסלסלאות קטנות על מנת לא לפגוע בפרי האיכותי שגידל, התסיס על שמרי הבר המקוריים והניח ליין להבגיר בחביות עץ ישנות שקנה משאטו ד׳איקם, היקב הידוע מסוטרן. היינות שהפיק היו עדות נאמנה למסירות הלב והנפש של פרודום, אלא שככל הנראה מדובר היה בגיבור טראגי אמיתי. השוק לא היה בשל לשלם עבור איכות כזו מאפלסיון לא מפורסם מספיק בימים אלו, השיווק נכשל ופרודום איבד את העסק תוך שנה אחת.
עבור ז׳אקי בלו זו הייתה הזדמנות חיים. בבציר 1990 הוא לקח את החוזים של ׳לה טאיי אוֹ לוּ׳ והמשיך את דרכו של פרודום בדיוק מאותו מקום מסור, שהיה מאד לא אופייני בעמק הלואר של אותה העת וגרם להרבה גבות להתרומם בתימהון. מזלו של ז׳אקי המשיך לשחק לו כשמצא בכרם את כריסטוף מליאן, בן למשפחת כורמים מאמבואז, ולמרות שהיה רק בן 22 שכר אותו ככורם ראשי, תפקיד אותו הוא ממלא עד היום. כריסטוף מאמין בכורמות תבונית (תרגום חופשי מצרפתית של ׳ לוט רזונה׳), כלומר בהתאמה איכותית, מודעת ולא דתית של עקרונות חקלאיים מדיסציפלינות שונות. כורמות מוקפדת זו אינה זולה כלל, ואכן בין השנים ׳92 ו-׳95 התקשו גם השניים למכור את היין שהפיקו, שעקב עלויות הייצור מחירו היה פי 3 או 4 מהמחיר המקובל ליינות מונלואי. יש הרואים בשנים קשות אלה, בהן ז׳אקי השתמש בנסיונו כקורטייה, והפיץ במלוא כישרון השיווק שלו את בשורת האיכות, את הבסיס למהפכת הניאו-ויניירונים של הלואר.
למרות הקושי רוחו של ז׳אקי לא נשברה, ב-1992 רכש את יקב טאיי אוֹ לוּ והפך לבעלים של הדומיין, ולאט לאט יצר מעגל לקוחות משוכנעים שסייעו לבניית השם. ב-1996 כבר רכש 40 דונם נוספים בכפר ווּבְרֶה בכרם בוגר משובח במיוחד העונה לשם ברטונייר, ממנו הוא מייצר כיום יין נפלא שבאופן אירוני וקפקאי הוא נאלץ להוציא תחת תווית VDF (וין דה פראנס), שכן על פי חוקי האפלסיון החדשים יינות ווברה צריכים להיות מיוננים בתוך תחומי האפלסיון כדי להיכלל בו. ב-2002 רכש את דומיין דה לה בוט שבכפר בורגיי ואיתו 140 דונם של כרמי קברנה פרנק. ב- 2010 הצליח ז׳אקי לשים את ידו על פנינה זוהרת במיוחד הלא זה ״קלו דה מוני״, חלקת המונופול המגודרת הגדולה ביותר בלואר, ובה 125 דונם של שנין בלאן נהדר. הוא מקפיד לרכוש רק כרמים בוגרים, בהם הוא מאתר גפנים טובות במיוחד ומרבה אותן על מנת להגביר את מורכבותו של היין.
ז׳אקי בְּלוֹ היה הראשון להכניס פרקטיקות שמוכרות מבורגון ליקב לואר, עם תסיסות לפי חלקה המתבצעות בחביות קטנות מהיצרנים קאדו, דאמי או שאסן. בניגוד ליינות שנין רבים, הוא אוהב את היינות שלו יבשים לחלוטין, חדים ומוקפדים: ״את תחושת המתיקות אני רוצה לקבל מהעושר של השנין, לא מסתם סוכר״ הוא אומר. במרתפים התת קרקעיים הקרים שלו, החצובים באבן טופו רכה ובהירה, המשמעות היא תסיסות ארוכות מאד. זהו מבוך של חדרים בו מצויות כ-1000 חביות בנות עד 10 שנים, כלומר כל שנה 100 מהן מתחדשות. ההבגרה, ללא תסיסה מלולקטית, נעשית בחביות גדולות.
בנוסף מציע היקב קו שלם של יינות, ביניהם המבעבע שהפך מזמן ליין ׳קאלט׳ מבעבע העונה לשם טריפל זרו, (Triple Zéro) יינות חצי יבשים ויינות קינוח בשנים בהן הבוטריטיס מגיעה לביקור.
בנו של ז׳אקי, ז׳אן פיליפ, הצטרף ליקב והוא עובד היום לצד ז׳אקי בכל מלאכות הייננות והכרם, ואחרי כמה סטאז׳ים בבורגון הוא רק ממשיך את הביטוי הסגנוני המזכיר את בורגון, עם יינות של חלקות יחידניות, מינרליות ואלכוהול נמוך, וביטוי עץ אצילי ומעודן משל היינו בפוליני מונרשה. טאיי או לו הוא יקב חובה לכל חובב יין הרוצה להכיר את זן השנין בכלל ואת יינות הלואר הלבנים בפרט.