אם הצרפתים היו אומרים ״סוף העולם שמאלה״ זה ודאי היה על רוסיון, אזור יין שנמצא בפינה הדרומית ביותר של צרפת, במרחק נסיעה קצרה מספרד, וידוע בשל בידודו וצחיחותו הייחודית. אפילו מגפת הפילוקסרה, כינת הגפן האכזרית שבסוף המאה ה19- כמעט שהשמידה את עולם היין באירופה, פסחה על האזור, וכתוצאה מכך ניתן למצוא בו גפנים בנות למעלה מ100- שנים שצומחות על בית השורשים המקורי שלהן בלי שהורכבו על כנות אמריקאיות עמידות. דומיין גובי, היקב שאחראי ליין שלפניכם, נמצא בכפר קאלס )Calce )שברוסיון, כפר המכיל בתוכו ניגודים בכל המישורים. הוא נמצא בין ספרד לצרפת, קרוע בין שייכות לקטלוניה הספרדית להיותו חלק מלנגדוק-רוסיון, בין הים התיכון לבין הפירנאים, בין ימים חמים מלאי שמש לבין לילות קרירים. אבל אם לא די בכך הרי שקאלס יושב על נקודה ספציפית, בה, במהלך תקופת הקרח, קרקעות הצפחה של הפירנאים התנגשו באבן הגיר של הרכס האדיר קורבייר. זוהי הפנטזיה של כל גיאולוג אבל יותר מכך - חלומו של כל יינן. בזירת הקרב הזו למרגלות הפירנאים, גפנים בנות 100 שנה נותנות יבולים זעירים, ומתחת לאדמה, בעומק של כמה סנטימטרים בלבד, הכל ממשיך לסעור ולגעוש; צפחה שחורה וחומה, חצץ וסלעים אדומים עתירי ברזל, כולם מתמזגים למשטח שופע חלוקי נחל משל היינו בשאטונף דו פאפ. ואם תוסיפו לזה את השפעת רוח הטראמונטן האדירה הנובעת מהמפגש האלים הזה שבין הפירנאים ורוחות הים התיכון, הבנתם שהיין הזה חייב, כתבנית נוף מולדתו, להיות ייחודי באופן שאין כמותו בשום מקום אחר בעולם. מי שהבין את זה ראשון היה ז‘ראר גובי, בן למשפחת יין מקאלס, שנטל על עצמו את ההובלה של הדומיין המשפחתי ב.1985- באותה תקופה, מרבית היין השולחני בצרפת יוצר בקואופרטיבים אזוריים. בכרם - משמעות הדבר היתה ניהול חקלאי שמטרתו כמות גם על חשבון איכות, וביקב - יין שנעשה ללא חתימת יד של יינן ולא משקף את האדמה עליה גדל. ז‘ראר זיהה את הפוטנציאל האיכותי של הכרמים שלו, והחליט לקחת סיכון. הוא ידע שהגפנים הוותיקות לא מקבלות את היחס הנכון בכרם ולא באות לידי ביטוי ביקב. פרישה מהקואופרטיב משמעותה הייתה שהוא יצטרך לקחת על עצמו גם את השיווק, משימה שבאזור יין נטול שם כמו רוסיון לא תהיה פשוטה, אבל הוא האמין בעצמו וזינק. כשנחת, גילה שהפך את הכפר קאלס למוקד של ייננות איכותית, ואת עצמו לאגדת יין שתרבות שלמה צמחה סביבה. חסידים וחובבי יין מגיעים לטעום עם מי שנחשב כ“מלך הבלתי מוכתר של רוסיון“, והוא לא רק יינן מוכשר אלא גם מספר סיפורים נפלא שמפיח חיים בכל בקבוק, ועולי רגל ומתלמדים באים לחלוק כבוד ולנסות ללמוד איך לשכפל את ״מגע הזהב״. ל50- הדונם המקוריים של גובי נוספו עוד ,400 ב150- חלקות כרם ותיקות שז׳ראר אסף ושיקם, מגדיל על פני השנים את מגוון הזנים והקרקעות. גופת ציפור שמצא לאחר ריסוס בכרם גרמה לו ללכת בעקבות חברו מאלזס, הויניירון מרסל דייס, ולהמיר את החקלאות לאורגנית ולאחר מכן לביו-דינמית, ואת הייננות לממעטת התערבות. יחד עם בנו ליונל ז׳ראר מטפח היום כרמים בהם נטועים הזנים הלבנים קריניאן לבן, שרדונה, מרסאן, שנין בלאן, גרנאש בלאן, גרנאש גרי, מקבאו, ורמנטינו, ויונייה ומוסקט, והאדומים קריניאן, גרנאש, מורבדר, סירה וקברנה סוביניון. ביקב הוא לא מפסיק לשחק ולהתנסות עם מכלים בנפחים שונים ממגוון חומרים, וכך מספק לליונל את ההכשרה הטובה ביותר שניתן.