אין הרבה שמות בעולם היין שנעים לגלגל על הלשון יותר מאשר ׳וינו נובילה די מונטפולצ׳יאנו׳, שמשמעותו ׳היין-האציל׳ של מונטפולצ׳יאנו. ואכן, כפי שמרמז השם, היו תקופות שבהן נחשב היין האיטלקי הזה לסמל סטטוס בקרב אצילי טוסקנה. בימים ההם, טרום עידן האינסטגרם, מתישהו בין המאה ה16- למאה ה,18- אנשי הרוח והתרבות היו האינפלואנסרים שלמילתם היה הכוח לגרום למוצר לפרוץ קדימה. במקרה של וינו נובילה, היה זה פרנצ׳סקו רדי, רופא ומשורר טוסקני מפורסם, שבשנת 1685 כתב על היין בלהיט )דאז( 'בכחוס בטוסקנה', ולשמחתנו הפך אותו לסחורה נחשקת. בוסקארלי, אחוזת היין האיטלקית ממנה מגיע היין שלפניכם, נוסדה ב1962- על-ידי אג׳ידיו קוראדי, ברוקר בעסקאות בינלאומיות שחלם לחזור לחיי אדמה ויין באזור הולדתו פוליציאנו שבמונטפולצ׳יאנו. הוא רכש אדמה וכרמים בשתי חוות נטושות בכפר צ׳רבוניאנו די מונטפולצ׳יאנו, כ40- ק״מ מסיינה, ועיבד אותם על פי מסורות המקום. את חזונו המלא של קוראדי, להפיק יינות אלגנטיים שייתנו ביטוי אותנטי ועשיר לחלקה היפהפייה שלו, הגשימה בתו פאולה, יחד עם בעלה איפוליטו דה פרארי. היא התניעה את המותג, הרחיבה את שטח הכרמים בנטיעות איכות צפופות, והפכה את מבנה האורוות הישן ליקב בסיסי, ממנו הוציאה ב1968- את הבציר הראשון של בוסקארלי. הגבעות הרכות של אזור מונטפולצ׳יאנו גובהן 250 עד 600 מטר. בכרמים שעליהן תמצאו בעיקר גפני פרוניולו ג׳נטילה, הכינוי המקומי של סנג׳ובזה, מלך הענבים של טוסקנה והזן הנטוע ביותר באיטליה. מבשיל מאוחר, בעל קליפה דקה וחמיצות גבוהה, סנג׳יובזה מאופיין בארומות של דובדבנים שחורים, שזיף אדום, פטריות, עור, אדמה, עשבי תיבול וטבק. לגפן הסנג׳ובזה יש פוטנציאל צימוח גבוה. כשהיא לא מרוסנת, היבול יהיה רב, והפרי - דל באנטוציאנינים, אותם חומרי צבע נוגדי חימצון שבזכותם ממליצים לנו הרופאים לשתות יין אדום מדי יום. במקרה כזה, צבעו של היין מתחמצן במהירות ונוטה לחום. מכאן בא השם ברונלו, כינוי חיבה לגוון הלוויה החום המאפיין את יינות הסנג׳יובזה של אזור מונטלצ׳ינו. למרות המוניטין המלכותי של האזור הקטן הזה, הלך עם השנים ונשחק מעמדם של יינות וינו נובילה. בשנות ה60-׳, לצד יקבים כמו בוסקארלי, שחתרו לאיכות גבוהה, היו יצרני יין רבים שהעדיפו כמות על פני איכות, הזניחו את הכרמים והסתפקו בעבודה ייננית מרושלת. באופן כמעט בלתי נמנע כוכבו של האזור החל לדעוך. הייננות המסורתית של טוסקנה נהגה להתגבר על חמיצותו הגבוהה יחסית של הסנג׳ובזה ועל צבעו החסר באמצעות הוספה של אדומים מקומיים ועזי צבע כמו קולורינו וקנאיולו, וזנים לבנים כמו טרביאנו טוסקאנו ומלבאזיה. הבלנד שנוצר עבר הבגרה ארוכה, מינימום 24 חודשים לוינו נובילה ו36- לריזרבה, במכלי עץ גדולים וישנים המכונים ׳בוטי׳. מכלי עץ ישנים אלו אלה אפשרו פעפוע איטי ומבוקר של חמצן ליין בלי שטעמו של העץ ישתלט. בשנות ה,90- לנוכח ההצלחה של אזורי יין טוסקניים שכנים, ניסו יקבי האזור לחזור לקדמת הבמה. במטרה לייצר יינות שכוונו ישירות להעדפות החך של מבקרי היין החשובים ושל הקניינים האמריקאים, אושר השימוש בקברנה סוביניון ובמרלו, והם הלכו ותפסו נפח על חשבונם של הזנים המקומיים. היין הבגיר בחביות צרפתיות קטנות וחדשות, ואיכותו אולי עלתה, אך הוא איבד משהו מזהותו המקומית. רבים מהיינות היו בומבסטיים ועתירי עץ, ואם כל זה לא הספיק, זן ענבים בשם מונטפולצ׳יאנו, שמקורו בדרום איטליה, עלה למדפי הסופרמרקטים וגרם לבלבול גדול עם יינות הסנג׳ובזה האציליים של העיירה הטוסקנית הנפלאה שנושאת במקרה את אותו השם. הכרמים של בוסקארלי נמצאים בעמק קיאנה, צפונית מזרחית לעיר הציורית מונטפולצ׳יאנו שבדרום האטרוסקי של טוסקנה. 80% מתוך 140 הדונם שלהם נטועים סנג׳ובזה, והיתר קאנאיולו, קולורינו, מאמולו וכן מעט מרלו וקברנה סוביניון. הם נהנים ממיקרו אקלים ייחודי עם משב כמעט קבוע של רוח רעננה, ששומרת על הגפנים ממזיקים ומאפשרת הבשלה איטית יותר. הקרקע, משקע סחף אלוביאלי עשיר בטקסטורות סלעים ובחול, נותן ליין נפח מחד ומינרליות מאידך. כל אחת מ30- חלקות המשנה המובחנות מטופלת ונבצרת ידנית, ותוססת בנפרד על שמרי הבר שלה. הערבוב המדויק שלהן על ידי היינן ד״ר מאוריציו קסטלי מעניק ליין את המורכבות האלגנטית שלו. בניהם של פאולה ואיפוליטו, לוקה וניקולו, הצטרפו בתחילת שנות ה2000- וממשיכים את העסק המשפחתי. ניקולו מנהל את הכרמים ולוקה מנצח על השיווק והיקב. לוינו נובילה המסורתי הם הוסיפו רוסו די מונטפולצ׳יאנו נגיש יותר, 100% מרלו קורטונה, וכן יינות טוסקנה אדומים.