אריק מורגה הוא ויניירון (יינן שהוא גם הכורם של הגפנים מהן הוא עושה את היין) מלידה. כבן למשפחת ויניירונים מזה מאתיים שנים, שורשיו נטועים עמוק באחוזת המשפחה בקוטו דו לאיון, אחד היובלים של נהר הלואר, דרומית מערבית לעיר אנז׳ה, שם רכש סבו את שאטו דוּ בְּרֶיי, מהשמות הגדולים של האזור. המהלך הטבעי של חייו היה אמור להיות לימודי כורמות וייננות באחד מבתי הספר המובילים, מסע סטאז׳ מרחיב אופקים בצרפת ואולי ביקבים טובים מחוצה לה, חזרה הביתה לאדמה המשפחתית והתמסרות מלאה לטרואר של הכרם על מנת להכיר כל גפן וגפן על יתרונותיה ושגעונותיה. כך, בהתמדה, היה כנראה צועד בדרך הארוכה אל יינות טובים יותר ויותר על פי התנאים הטבעיים המשתנים בין בציר לבציר, ובסופו של דבר יורש את היקב ומעביר את הידע הלאה לבנותיו ולבניו אחריו.
אלא ששני שבילים נפרדו ביער הצהוב של אריק מורגה, וב-1995, חודש אחרי סיום הלימודים, והוא רק בן עשרים וחמש, הפתיע ובחר בשביל הלא כבוש. אריק ניצל הזדמנות לקנות חלקת שנין בלאן קטנטנה בכפר האגדי סַאבֶנְיֶיר, מצידו הצפוני של הלואר, והחליט לצאת לדרך עצמאית. זמן קצר אחר כך הוא ביצע רכישה שניה של חלקת שנין בלאן בת 15 דונם, שעליה היו בית, ויקב קטן דל בציוד. לאחר שעבר לגור בבית, לרגלי גבעת האפלסיון המופתי רוֹשׁ אוֹ מוּאָן, החל לעשות יין שנקרא אז דומיין דה לה מונה. לאחר שצבר ניסיון של כמה בצירים היה לו ברור שעליו להגדיל את התפוקה. כדי להתרחב מבלי להתפשר על איכות ובה בעת בלי להשקיע הון (שלא היה לו) על כרמים, הוא חיפש חלקות קטנטנות שהביקוש להן קטן או חלקות נטושות שדורשות שיקום. הפיזור והעבודה הקשה לא הפחידו אותו, כמו גם השנים שיעברו עד שיוכל ליהנות מהיבול. בהסתמך על אינסטינקט ששייך למי שמייצג דורות של כורמים קיווה שיצליח לזהות אדמה מבטיחה, ואכן עם הזמן צבר אוסף נאה של 60 דונם של שנין בלאן ב-6 חלקות, שהיום כולן אורגניות.
כך, למשל, רכש את לה פייר בשרל, עשרה דונם של צפחה אפורה על גדות הלואר. כמה עמודים ושורשים יבשים הספיקו לו כאינדיקציה שהיה שם כרם. בגבעה מעל ביתו, באזור הקרו רוש או מואן, הוא הצליח לשים יד על ארבעה דונם צפחה ירוקה במפנה דרומי. בקלו פראר, שלושה עשר דונם בסך הכל, הוא משמר שלושים ושבעה זני שנין, ונוף הלואר היפה ביותר, ללא ספק, נשקף מקלו סרטו, עשרה דונמים שלא עובדו במשך מאה שנים. חלקת ל׳אנקלו, שמשתרעת על פני עשרים דונם, נחשבת לחלקה ההיסטורית של הבית. ״האדמה של הלואר דורשת אהבה וכבוד״ אומר אריק. ״אני צריך להאזין בקשב רב לשפה בה היא מדברת, ולאפשר לה לעבד אותי כשם שאני מעבד אותה. רק כך היא תתיר לי לגלות את המסתורין שלה, את התכונות המיוחדות שלה. היא מתמרדת ומגיבה כמטורפת כנגד כל ניסיון לנצל אותה בכוח. כך אני מאמין. ככה אני חי״. היום כשהיקב הנושא את שמו מתפרסם למרחוק, ולאחר שבזכות עמלו הרב הוא נחשב כאחד הייננים המשובחים של סַאבֶנְיֶיר, יכול אריק מורגה להיאנח בסיפוק על החלטתו האמיצה. אבל היו בטוחים שדקה אחר כך הוא יחזור לעשייה היומיומית בכרם, בשאיפה להמשיך לתת לאיכות הטרואר והכרמים להתבטא.