תמיד משמח לטעום יין שמבטא נהדר את הטרואר שלו. משמח עוד יותר כשמדובר בויניירון, יינן שהוא גם כורם, ויכול לכוון את העשייה בכרם וביקב מ-א׳ עד ת׳. כשמדובר בויניירון מריוחה, אזור היין הקלאסי של ספרד, אזור שעד כה היה ידוע בעשייה הסגנונית שלו, מדובר במהפכה של ממש. למהפכה הזו יש שם, ריוח׳נרול, יש לעיתים מחיר, אבדן הזכות להיקרא ריוחה, ויש אפילו חזון. הויניירונים של ריוח׳נרול שואפים לעשות יינות ייחודיים, שייצגו את ה׳טרוניו׳ )המילה ספרדית ל׳טרואר׳( של כפר מוצאם, ואת השנה בה נעשו. היקבים הקטנים של ׳ריוחה החדשה׳, כפי שהם מכונים לעיתים על ידי מי שמצויים בסוד העניינים, משמחים שבעתיים כשנזכרים ברקע האזורי שלהם, שכן יין ריוחה טיפוסי מיוצר בעיקר ביקבי ענק, שגאוותם הוא באולמות בהם מצויות אלפי חביות עץ אלון מכל הגדלים. הוא נעשה ברובו מענבי טמפרניו שנבצרו במספר רב של כרמים שונים, ועובר תהליכים שמטרתם מיצוי עמוק של חומרי צבע וארומות. שלב הבלנד נעשה במומחיות גדולה, ולאחריו היין נשלח להבגיר תקופות ארוכות מאד בחביות העץ המרשימות. במקרים הטובים, התוצאה היא יין מורכב והרמוני, שעומד בשורה הראשונה עם המעולים שביינות העולם. במקרים אחרים - העץ מעמיס על הפרי ומאפיל עליו. בניגוד למקומות אחרים בעולם, בהם איכות הכרם ומיקומו הם הפקטורים המשמעותיים בדירוג היין, על פי כללי הקלסיפיקציה של ריוחה דווקא משך ההבגרה בעץ וההתיישנות בבקבוק הם שקובעים את הדרגה. הכינויים גנרי, קריאנזה, רזרבה וגראן רזרבה מציינים את מינימום הזמן הנדרש. למרות שהפוקוס תמיד היה על מותג הבית, דורות של יינני ריוחה ידעו היטב מיהם הכפרים הטובים, ובאילו חלקות גדל פרי יוצא דופן. עד לאחרונה לא היה לידע זה משמעות רבה, והנגישות ליין מפרי מצטיין הייתה נמוכה מאד. לאחרונה הדברים משתנים, וניתן להשיג יינות שנותנים לטרואר שלהם לדבר, ונעשים בגישה בורגיניונית במהותה. הענבים נבצרים מחלקה שבולטת באיכותה, והיין מבגיר בעץ ניטרלי במשך הזמן הנכון לו, גם אם פחות מהנדרש על פי הכללים. יינני ריוחה החדשה, הוינייאדורס, מחפשים כרמים עתיקים ונטושים ומשקמים אותם, שכן כעת ניתן לקבל פרמיית מחיר על מאמץ שכזה. הם מזהים אתרים בעלי פוטנציאל טרואריסטי גבוה ונוטעים אותם, והכל במטרה לתת קול בהיר לאדמה שהם מעבדים. ַ חלק מהיינות הטובים ביותר של מהפכת הטרואר מגיעים מאחד מחלוציה, ׳ארְ טּוקֶ ה׳, אחוזת היין הקטנה של משפחת ֹ דה מיגל בלאנקו. היא נמצאת באזור המכונה רִ יו ּ חָ ה אָ לָ אבֶ סָ ה, בכפר ב ֹ ָ אנְ יו ּ ס דֶ ה אֶ ב ֹ ְ רו. שם, בצפון הגבוה והקריר יחסית של ריוחה, קרוב לאוקיינוס האטלנטי, מגדלת המשפחה ענבי טמפרניו, הזן הראשי של האזור, כבר למעלה מ100- שנים. סב המשפחה נטע ב1955- טמפרניו וגרסיאנו על טראסות דלות שהכשיר בגובה 550 מטר. שכניו חשבו שהוא משוגע וקראו לחלקות אלה פינקה דה לוס לוקוס )חוות המשוגעים(. כבר ברור לכם שהיום עושים מהן יינות נפלאים, נכון? את היין הראשון ביקבקו רוברטו דה מיגל ואשתו קונצ׳י בלאנקו ב.1991- עד אז סיפקו אותו, כפי שהיה מקובל, לאחד היקבים הגדולים של אלאבסה. ההתחלה הייתה קשה. את הבצירים הראשונים אלברטו מכר בתנועה בדרכים מתוך הואן שלו, וכדי להצליח הוריד את המחיר ל1.70- יורו לבקבוק. הוא נאלץ להרחיק בחיפוש אחר קונים עד בילבאו, אבל לא הפסיק להאמין באיכות הקרקע, בעבודה שמושקעת בה, וביין הייחודי שהם מפיקים. בשלב מסוים הצטרפו אליו בניו, ַ ארטורו וקיקה. משילוב שמותיהם יצר את ארְ טּוקֶ ה, שהיום מהווה חלק משמעותי מהרוח החיה של ריוח׳נרול. ריוח׳נרול היא התאגדות לא רשמית של כמה מהייננים הצעירים והמוכשרים ביותר של ריוחה. היא נוסדה ב,2016- במטרה להדגים את הצד היותר ארטיזנלי של האזור: ״זה לא קל לשנות חשיבה מן היסוד״, הם אומרים, ״זהו תהליך ארוך ומורכב. אבל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. האנרגיה של החזון המשותף מחזקת אותנו. אנחנו טועמים יחד, מחליפים רשמי טעימה ומרחיבים יחד את התפישות שלנו לגבי ריוחה, המסורות שלה והאפשרויות המסעירות שהיא מציעה היום״. בכרם, 250 דונם ב32- חלקות מפוזרות במשולש כפרים, ארטורו וקיקה משלבים את מסורות העבר עם הידע העדכני ביותר. ראשית, הם עשו עבודת מיפוי קרקע שכללה דגימות ובדיקות מעבדה יסודיות. שנית, עברו לחקלאות אורגנית וביו-דינמית, כך שחיות הקרקע ואנרגיית הגפנים נשמרות בהקפדה. הגפנים לא מתוחות על כבלים אלא מעוצבות בצורת הגביע המסורתית, למרות ששיטה זו מחייבת עבודה ידנית קשה כל השנה, ובפרט בעת הבציר. שתי התוויות הראשונות, ברמת ווילאז׳, שומרות על מיקום גאוגרפי, ועשויות טמפרניו עם 5% ויורה )מקבאו( לתוספת רעננות ארומטית. החלקות לה קונדנאדה )׳הנטושה׳ ששוקמה על ידי האחים(, פאסו לה מאנייאס )חלקה בגובה 730 נטועה בזמורות טמפרניו עתיק מלוס לוקוס( ו-אל אסקולאדרו )חלקה בת 60( נחשבות גראן קרו על ידי מבקרי יין מובילים כדוגמת טים אטקין, וזוכות שנה אחרי שנה לחוות דעת משתפכות. עם זאת, היקב ממשיך לתמחר את היין באופן הגון ולמכור ממנו לתושבי הסביבה.