רוברטו אנסלמי, שנחשב כיום אחד מיצרני היין הלבן המובילים באזור היין סואבה )Soave )שסמוך לעיר ורונה בצפון איטליה, הצטרף לעבודה ביקב המשפחתי שבאזור ונטו בשנת .1975 זה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטה, והיה מתוסכל מאד: הוא גילה שמשפחתו איבדה את הכרמים שלה בתקופת המשבר הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנות ה-׳40 וה-׳,50 והסתמכה על רכישת ענבים ממגדלים אחרים. משאלתו הכמוסה של רוברטו הייתה לרכוש מחדש את כרמי המשפחה ולגדל לעצמו ענבים איכותיים. בשאיפה לגדל ענבי גרגאנגה )Garganega), הזן הלבן המזוהה עם אזור היין סואבה, באיכות הגבוהה ביותר, הוא החל לקנות כרמים באזורים הרריים כמו מונטה פוסקארינו ולנטוע אותם בצפיפות גבוהה. כדי להבין עד כמה הזוי זה היה באותה התקופה, יש לזכור שהיינות הלבנים של סואבה לא זכו לכבוד יותר מדי גדול, ובצדק. בשנות ה70- של המאה הקודמת היה ליינות סואבה ביקוש מעבר לים, והקואופרטיבים המקומיים, שהחזיקו בחלק גדול מסך ייצור היין באזור, עמלו בניסיון לספק את כמויות היין שנדרשו. גרגאנגה, הזן הילידי, מסוגל היה להפיק יבולים גבוהים ולשרת נאמנה את הפילוסופיה העסקית - כמותית. כך נסללה דרכם של יינות סואבה אל מדפי המרכולים ברחבי העולם, והם נמכרו במחירים נמוכים ללקוחות שחיפשו יין לבן זול, קל ומרענן. הביקוש הגואה טמן בחובו מלכודת. במקום לנצל את המומנטום ולצעוד לעבר מצוינות, נשאבו יינות סואבה לתהליך של אובדן זהות והפכו למוצר גנרי. הקואופרטיבים, שקבעו את הטון, רמסו תחת רגליהם ערכים כמו אותנטיות, איכות וזיקה לטרואר, בדרכם ליבולים גדולים במיוחד. הפניית הגב לטרואר ולמורשת המקומית, בניסיון לקרוץ לשוק העולמי, באה לידי ביטוי גם בפיחות במעמדם של זני האזור, גרגאנגה וטרביאנו די סואבה. על חשבונם השתרבבו ליינות זנים בינלאומיים כמו שרדונה וסוביניון בלאן. זוהרם של יינות סואבה דעך עם הזמן - ולא בכדי, ומקומם התקבע בתודעה כיינות פשוטים ונטולי קסם. כפי שקרה לא אחת, בניגוד גמור להתנהלותם של יקבי הקואופרטיב, פעלו בסואבה, גם אם בכמות קטנה, יצרנים מזן אחר, ארטיזנלי. התנועה של יצרנים שלא הסתפקו בבינוניות הלכה והתפתחה, בהובלת ייננים כמו פיירופאן ו-אנסלמי. היא קרמה עור וגידים במקביל לעלייתה של תנועת הסלואו-פוד האיטלקית, בימים בהם יותר ויותר אנשים החלו להתעניין בדברים שאותם הם מניחים בצלחת ומוזגים לכוס. בשנת ,2000 לאחר שהתאכזב מהאיכות הנמוכה ומהיעדר השאפתנות של המגדלים האחרים בסואבה, בחר רוברטו לעזוב את ה-DOC( אפלסיון, כינוי המקור הרשמי( של סואבה, ולסמן את יינות היקב כ-IGT Veneto( דה-קלאסיפיקציה לסיווג כללי, נמוך יותר(. ״אני לא סובל את הבירוקרטיה הזו. הכרמים שלי הכי טובים בסואבה, אבל אף אחד לא מתמקד באיכות אמיתית. בניגוד למערכת הפרגולה הכפולה )pergola double )שנפוצה באזור ומניבה יבולים גבוהים יותר, אני מעצב את הגפנים שלי ככה שכמות הפרי תצטמצם. זני הגרגאנגה שלי הם קלונים שמניבים יבול נמוך אך איכותי יותר. אני נוטע 700 גפנים לדונם לעומת ה120- של האחרים. יש לי 3 אשכולות לגפן, ולהם .15 מדובר בשתי גישות חיים שונות. אי אפשר לתת להן אותו שם״. הוא אומר על 700 הדונם שלו, שנהנים מחשיפה דרומית אידיאלית, על אדמות טוף וולקני בכרם Foscarino ועל אדמות גיר בכרם Croce. אנסלמי נחשב ליהלום אמיתי, שהשאיפה הבלתי מתפשרת לאיכות שלו ממשיכה גם ביקב. הוא היה הראשון באיטליה להשתמש בחביות עץ אלון צרפתיות לתסיסה ולהתבגרות של יינות לבנים, ומשלב טכנולוגיות מתקדמות בתהליך הייצור. הקפדה על מיצוי קר ועל תסיסה בטמפרטורות נמוכות שומרות על הארומות שהושגו במאמץ