כשאנטוניו מאסאניטה מחליט להכין רוזה, אתם יכולים להיות בטוחים שזה לא עוד יין קייצי ונחמד. גם הפעם, כמו בגרסתו האדומה של טינטה נגרה, אנטוניו בוחר בזן המקומי המושמץ, חובט בו אהבה, סבלנות ותעוזה, ומייצר ממנו יין יבש, מינרלי ומרתק – הפוך לגמרי מהשימוש המסורתי בו ליינות מאדיירה המתוקים.

הטינטה נגרה, אותו זן חמקמק שמתחפש באיים השונים לשמות כמו מולאר או סאבוריניו, הוא הגיבור של הסיפור. פעם הוא שימש בעיקר כתוספת צבע ונפח ליינות אחרים. היום – כשמסאניטה אוחז בידו – הוא מציג פנים חדשות, מלאות חיים. רוזה דוס וילואש נולד משני מקבצי כרמים באי מדיירה: חצי מהם בצד הדרומי, בכפר אֶשטרייטו דה קאמרה דה לובוש, וחצי בצפון האי, בסאו ויסנטה. גפנים בנות כ-40 שנה, בנות המקום, שכבר ראו דבר או שניים בחייהן.

כמו בכל יין של מאסאניטה, גם כאן יש סיפור בתוך השם. אנשי האי השכן פורטו סנטו מכנים את אנשי מדיירה ״Villões״ (אנשי העיר) מעין כינוי מקומי, מבודח ואולי קצת קנטרני, שמרמז על הקרבה אך גם על המרחק בין האיים. כך שהיין הזה, הרוזה שמגיע ממדיירה נקרא דווקא בשם שפורטו-סנטים היו נותנים לו. הומור דק של יינן שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל את היין דווקא מאוד.

היין עצמו בהיר, עם צבע ורדרד-אודם פתוח, ריחות של תות טרי, ירק ירוק, מרקם קריספי, חמיצות מצוינת, ורמז מלוח של האוקיינוס. האלכוהול נמוך (11.5%), התחושה קלה אך לא פשטנית, הסיומת ארוכה, והשפה מקומית לגמרי עם ביטוי טרואר עוצר נשימה.

רק 5466 בקבוקים נוצרו מהמהדורה הזו. בדיוק הכמות שתצטרכו כדי להוכיח לחברים שלכם שטינטה נגרה, כשהיא בידיים הנכונות, יכולה להיות לא רק מרגשת, אלא גם פשוט טעימה.