תשעת האיים האזוריים )Azores )הם ארכיפלג וולקני המצוי בלב האוקיינוס האטלנטי, כ1450- ק״מ מערבית לליסבון, במקום מפגשם של הלוחות הטקטוניים של אפריקה, אירופה ואמריקה. הארכיפלג האוטונומי נתגלה במאה ה14- על ידי הפורטוגזים, ומשערים שאת הגפנים הראשונות הביאו לכאן מיד אחר כך נזירים פרנציסקנים מפורטוגל או מהאי מדיירה. אפשרות שניה היא שהיה זה ׳הנרי הנווט׳, הנסיך הפורטוגזי יורד הים ומגלה הארצות, שנשא עמו זמורות גפן מכרתים או מקפריסין. כך או כך, הנזירים היו אלה שסיקלו את האדמה מגושי הבזלת הגעשית שהיו בה, ובמאמץ תכנוני והנדסי לא מבוטל הקימו מהם מארג מורכב של חומות סביב השדות שפינו מסלעים. אותן חומות, מבוך של תאי ׳קוראיש׳ )Currais )ששמרו על גפני הפרא מפני רוח הים המלוחה, הוכרו על ידי אונסק״ו כבעלות ערך היסטורי ותרבותי המקנה להן חשיבות עולמית, וב2004- זכו להגנת הארגון ולתמיכתו בשימורן. אם תבקרו בפיקו, האי הראשי בקבוצה, אין לנו ספק שתעמדו משתאים מול תחרת החומות שמשורטטת על דפנות ההרים, אשר יוצרת מיקרו אקלים ייחודי עבור הגפנים שחוסות בה. הנזירים נטעו כרמים בכל תשעת האיים, ואלה שגשגו בהיעדר מחלות או אויבים טבעיים באקלים האטלנטי הממוזג והלח. היין האזורי, שהיה אז יין מתוק ועשיר, זכה להצלחה גדולה, ובשיאה, בתחילת המאה ה,19- נשלחו כ13.5- מיליון ליטר למושבות פורטוגזיות בארצות הברית, אפריקה ודרום אמריקה, וכן לרוסיה ולאנגליה. אלא שבסופו של דבר הגיעו גם המזיקים. תחילה קמחון, אחריו כשותית שחובבת לחות, ולבסוף גם כנימת הפילוקסרה, עד שחייהם הקלים של הנזירים הסתיימו. גפן היין האירופאית, כפי שהוכרה עד אז, נכחדה, וזנים היברידיים עמידים יותר )ומעניינים הרבה פחות(, כמו גם צמחי חקלאות נוספים, הובאו בניסיון להחליף אותה. היום מצויים כרמים רק על שלושת ׳האיים המרכזיים׳: פיקו, האי הסלעי שעליו מתנשאת הפסגה הגבוהה בכל פורטוגל, גרסיוזה וטרצ׳יירה. פיקו נחשב לטרואר המשובח ביותר, אף כי האדמה בו כה מעטה ודלה, שלעיתים נאלצים לתגבר אותה באדמה מאיים אחרים. על פי כללי האזור, מותרים בו לשימוש 15 זנים אדומים ו18- לבנים, רבים מהם בין לאומיים. הזנים המקומיים והמסורתיים, שאותנו מן הסתם מסקרנים יותר מכל, הם הלבנים ורדליו, ארינטו דוס אסורש וכן הענב הידוע במליחותו, טראנטז דו פיקו )כנראה צאצא של ורדליו וטרוסו(. ואכן, בעוד זנים אדומים לא תמיד מיטיבים להבשיל בתנאים הקיימים באי, הלבנים מבשילים היטב ושומרים אגב כך על מורכבות מינרלית יוצאת דופן וחמיצות חדה ונהדרת. תעשיית היין הנשכחת של האיים האזוריים מתחדשת ממש בימים אלה, הרבה הודות ליוזמה המופלאה של יקב אזורש ויין קומפני. במטרה לחדש את הכרמים הנשכחים, להציל את זני העבר ולהוכיח שעם השקעה נכונה ניתן להפיק באיים האזוריים יינות ברמה שאיש לא העז לחלום עליה, חבר היינן הצעיר והדינמי, אנטוניו מאסאניטה, לפיליפה רוקה ולחברת אינסולה וינוס. אנטוניו, שחי באלנטז׳ו שבפורטוגל, הוא בן לאב יליד האיים האזוריים. ב,2010- לאחר שהוזמן לפיקו לצורך העברת סדנא על יין, הוא נחשף לאיכות הענבים של האי. אחוז התרגשות הוא הבין את הפוטנציאל שלמימושו הוא שואף מאז שנה אחר שנה. בדיוק כמו בסנטוריני, הכרמים באיים האזוריים מלמדים שיינות גדולים לא באים בקלות. באי פיקו, שבמרכזו מתנשא ההר הגבוה ביותר בפורטוגל, נטועים הכרמים בצורה טבעתית ממש לקו החוף. הסיבה המרכזית לכך היא שאת ההר אופף במשך היום ענן ערפילי שמתפזר רק לקראת שעות אחר הצהריים, כך שנטיעה לעומק היבשה תמנע מענבים את אור השמש לן הם זקוקים. הגפנים, שנטועות בתוך המתחמים המגודרים, גדלות פרא וממש מתפלשות בחול לצורך הגנה מן הרוח והמלח שניתז מהים, מה שהופך את מלאכת הבציר לקשה במיוחד. האדמה דלה והיבולים נמוכים במיוחד. לא בכדי, מחיר לקילו ענבים בפיקו הוא מהגבוהים שיש היום בעולם היין ומחירי היינות, שהפכו למבוקשים בקרב סומליירים יודעי דבר, הם מהגבוהים שביינות פורטוגל. אם חשבתם שהעשייה של אנטוניו מאסאניטה מסתכמת באיים האזורים, טעות בידכם. ליינן המחונן הזה, שהפך לכוכב בשמי היין של פורטוגל, יש משיכה עזה לטרוארים מיוחדים ולזנים מקומיים. באזור הדואורו הוא מייצר יין ביחד עם אחותו, ז'ואנה, תחת השם יינות מאסאניטה, בעוד באלנטז'ו הוא מחזיק ביקב פיטאפרטה המצוין. בין לבין, הוא מספיק לשמש כיועץ יין ביקבים קטנים שמחפשים להעלות את רמת היין שלהם. בנסוף ליינות מהאיים האזוריים, תוכלו למצוא בפורטפוליו שלנו גם את יינות מאסאניטה ופיטאפרטה, כך שאתם בוודאי מבינים שאנחנו מאמינים באנטוניו אמונה מלאה.