עולם היין הישראלי רוחש וגועש בשנים האחרונות, יקבים חדשים, תוויות פרטיות, יינות למכביר. קל לאבד פוקוס בתוך שאון היצירה והתשוקה לבטא ולהתבטא.  כשנותנים לזמן את אשר לזמן ומקשיבים בנחת ליינות, מגלים כמה יקבים שבעשור האחרון לא רק עושים יינות טובים אלא גם מצליחים לצקת בהם סיפור אותנטי, עם שפה ייחודית וביטוי מקורי. יקבים מקומיים אלה פועלים בחריצות וכישרון, אך מעל לכל עם מיקוד וחזון ערכי ברור. בתוך הרעש התחרותי, הם מוצאים מקום עם אמירה ברורה וקול מובחן, וכתוצאה ישירה מכך יצרו להם בידול וקהל נאמן.

כרם שבו – הצניעות המופתית של הויניירון הג׳ינג׳י  

אם אתם עוקבים אחרי ענף היין הישראלי בעשור האחרון, קשה לנו להאמין שלא נתקלתם ביינות של כרם שבו. הבקבוק עם התווית הכתומה וסמליל החילזון הפך בין לילה לדייר של קבע בתפריט היין של כל מסעדה שמכבדת את עצמה, בעוד שהיקב – מפעל חייו של גבי סדן, הפך כבר בראשית ימיו לאחד היקבים החשובים והמשפיעים ביותר שפועלים בישראל.

גבי סדן הוא סמל ומופת לדור שבו עלה וצמח הויניירון הישראלי, זה שמתחיל את מלאכתו בכרם ומסיים אותה עם ביקבוק היינות ביקב. אם במקרה תצליחו לסדר לעצמכם ביקור אצלו (זה לא פשוט, מזהירים), אל תצפו ליקב מארח סטנדרטי עם מרכז מבקרים מפונפן. אולם אם ישחק לכם מזלכם, הויניירון (כורם-יינן, אתם כבר יודעים, לא כך?) אדום השיער וסמוק הפנים יקבע אתכם דווקא בכרמים היפהפיים שלו, שם הוא מרגיש הרבה יותר בנוח. 

תשמעו לנו, קריר שם בהר הרוחות, צפונית להר מירון, בגובה של 800 מ’ מעל פני הים, אז קחו משהו חם ללבוש ותתכוננו למפגש יוצא דופן עם אדם מרתק שנאמן מאד לדרכו ולחזונו. את משנתו של גבי ניתן לסכם במשפט אחד: את היין עושים בכרם, במקום שבו גדלים ענבים שמשקפים ככל הניתן את האדמה שעליה הם גדלו. נכון, כבר שמעתם את זה, אבל כשעומדים בכרם של גבי וחווים מקרוב את עוצמת המפגש של חקלאי עם אדמתו וגפניו, כל הקלישאות מתמוססות אל מול העיניים. מהפרי שמניב החיבור הזה, במינימום התערבות, גבי מפליא לעשות יין מורכב, מקומי מאד, ועם זאת נגיש. יינות שכאשר טועמים אותם, ואל תבקשו מאיתנו להסביר למה, מקבלים תחושה שכך בדיוק צריך להרגיש יין ישראלי.

היינן הראשון של יקב הרי גליל

למרות שלפעמים נדמה שגבי נולד בכרם, זו לא הייתה הבחירה הראשונה שלו. ב-1991, בעודו בשנה השנייה ללימודי משפטים, ולאחר קיץ של עבודה בבציר בצרפת, הוא החליט, למזלנו, על הסבה מקצועית מיידית. הוא הותיר את ספרי הלימודים מאחוריו, החל ללמוד צרפתית ונרשם לתואר ראשון בייננות ותורת הגפן בבורדו. משם, הוא המשיך לתואר שני בדיז’ון שבבורגון ולאחר מכן לסטאז’ ביקבים נחשבים ברחבי עולם (בין היתר דומיין דוז’אק בבורגון ויקב טינטרה במקלרן וייל שבאוסטרליה). עם שובו לישראל, הוא ׳נקטף׳ על ידי יקב רמת הגולן ובשלב מאוחר יותר היה ליינן הראשון של יקב הרי גליל, שם הגה את ״יראון״, יין שהפך ברבות השנים לסמלו של היקב.

מספיקה ישיבה של 10 דקות עם גבי כדי להבין שלא מדובר באדם שבנוי למערכות גדולות ומסחריות. ואכן, הזמן להסתכן ולהגשים את חלום העצמאות הגיע בשנת 2007. במימון עצמי (לשותפים שקטים יש ילדים רעשניים, הוא אומר), הוא נטע בליבו של חורש אלונים טבעי כרם על שטח של 60 דונם. למרות שהיו פחות שכיחים בישראל דאז, גבי בחר זני ענבים בהם נתן את אמונו, כמו גרנאש, סירה, מורוודר, ברברה ושנין בלאן. את גפני הגרנאש והמורבדר עיצב בגביע, כמקובל בספרד ובצרפת, בלי לחשוש מעבודת כפיים אינטנסיבית. בשיטה זו הענפים מטילים את צלם על הפרי שתחתיהם ומביאים אותו להבשלה טובה המשמרת את רמת החומצה בענב ולאחר מכן את רעננותו של היין. בשנת 2009 נוספו 30 דונם, כולם נטועים בצפיפות, על קרקע חרסיתית חולית שמוצאה מבלייה של צור, ובה אחוז גבוה של חצץ. זוהי קרקע מאוזנת, דלה יחסית, מחלחלת, אשר מתאימה מאד לגידול ענביי יין איכותיים. הכרם מעובד על פי עקרונות של חקלאות בת-קיימא וכבוד לסביבה, כך שבין השורות גדלה בר צמחייה המקומית ותושבי האזור באים ללקט ממנה עשבי מאכל. את השבלולים, שאחד מהם הפך לסמליל של כרם שבו, כביטוי לשאיפה לאקולוגיה מאוזנת, מסירים גבי והצוות שלו ידנית, ומחזירים לעשבים שבין הגפנים.

כרם שבו – ממלכה של איש אחד

השנים הראשונות לא היו קלות. גבי התעקש, כחלק משאיפתו לבטא את הטרואר הלכה למעשה, לאפשר לענבים לתסוס עם שמרי הבר שעליהם בתסיסה ספונטנית. ביקב חדש, זוהי פרקטיקה שכרוכה בסיכון מסוים, שכן האוויר עדיין לא רווי שמרים המסייעים לתחילת התסיסה. גבי גילה אמונה רבה בתהליך העבודה הזה ואפשר לפלורה של היקב להתייצב גם במחיר של תוצאות פחות טובות בטווח הקצר. במקביל, הוא רכש ליקב ציוד איכותי מיד שנייה, אלתר מכלי תסיסה מחומרים שונים בצורות יוצאות דופן והקים בסופו של דבר יקב שמשקף אותו על מזגו הסוער.

ממלכתו הקטנה היא מבצרו, וממנה גבי מתעקש להביא את האמת שלו לשוק במחיר שמאפשר לרבים יותר לחוות אותה, וזאת דווקא בימים בהם יקבים רבים בישראל מתהדרים ביינות דגל יוקרתיים ומלאי חשיבות עצמית.

כרם שבו אדום, הבלנד שהוא הלחם והחמאה של היקב, מיצב את עצמו מהר מאוד כיין קולינרי, מלא אופי ומהנה מאד. השלם האדום שתמיד גדול מסכום חלקיו, מבטא את מאפייני שנת הבציר ואת נוף המולדת של כרמי גוש חלב.

לצידו יוצאים בקביעות גם יין רוזה שאוזל במהירות שיא, סוביניון בלאן ושנין בלאן. בשנים נבחרות מייצר גבי בכמויות זעומות את ׳גרשון׳, יין שמקורו בחלקה קטנה של ענבי סוביניון בלאן שמנפקת יין אקזוטי ובעל מאפיינים שונים בתכלית מהסוביניון בלאן הקבוע של היקב. לאחרונה גם משחרר היקב מהדורות מוגבלות במיוחד של יינות זניים מברברה, מורבדר וסירה.

ובנימה אישית, שהיא הרבה מעבר ליינות, לאותנטיות ולהעדר הרצון המופגן של גבי למצוא חן, אנחנו בצ’ירז פשוט מאוד מאד אוהבים את הג’ינג’י הזה, שכל מפגש איתו מציף אותנו בתשוקה ובידע ואנו גאים במיוחד לחלוק את יצירתו גם אתכם.

המחפש זהות מוצא קהל

יקב ספרה -הכוח שבמיקוד, התמחות ביינות לבנים

בדרכם הייחודית והעצמאית, דורון וסימה רב-הון גרמו לנו להאמין שגם באקלים הישראלי החם אפשר לייצר יינות לבנים מדויקים, מעודנים, רעננים ואלגנטיים. אם במקרה הצלחתם לחמוק עד היום מהשם של יקב ספרה (אין באמת סיכוי כזה), זה הזמן שלכם להתוודע לאייקון ישראלי בהתהוות.

גם אם לפעמים נראה, בעיקר בגלל צורת העבודה המקצועית והמדויקת, שיקב ספרה היה איתנו כאן מאז ומתמיד, האמת היא שבציר הביכורים שלו חל רק בשנת 2012. ההצלחה, במקרה הזה, בהחלט עונה להגדרה מטאורית- שמונה שנים בלבד חלפו והיקב של דורון וסימה רב-הון הפך למופת של עשיית יין ישראלית, אייקון יין מקומי בכל קנה מידה.

בתקופה שבה החל יקב ספרה את פעילותו, לא ניתן היה לחמוק מהתחושה שהצהרתו של דורון, כי הוא מתכוון לייצר ביקב החדש אך ורק יינות לבנים, היא סוג של גימיק נחמד. ישראל של תחילת המילניום התקבעה כמדינה שבה צורכים בעיקר יינות אדומים, ובהתאם לכך ביקבים רבים השקיעו את מרב המשאבים ביינות אלו. יינות לבנים, גם אם היו ביניהם מוצלחים, נתפסו עדיין כספיחים שנחמד לצרף לקטלוג. על הרקע הזה, הקמתו של יקב מקומי שמעז לוותר על יינות אדומים נתפסה כהימור והפנתה אל המיזם את אור הזרקורים כבר מרגע הקמתו. אפילו היום, כאשר אנחנו כבר יודעים שההימור צלח מעל למשוער, אנחנו לא מתאפקים ומציקים לדורון מדי פעם שייצר לנו איזה יין אדום רענן בסגנון המיוחד שלו. הוא כמובן מסרב. אין מה לומר, האיש עקשן וטוב שכך.

מהפכת היין הלבן

כבר בבציר הראשון היה ברור שכל מי שחשב שספרה הוא גימיק ייאלץ לאכול את כובעו. ראשית כל, מסתבר שדורון וסימה הקדימו את זמנם, ואולי אף סיפקו רוח גבית למגמה מקומית שמתחוללת בישראל בשנים האחרונות: עלייה משמעותית בביקוש ובערך הנתפש של יינות לבנים. אך מעבר לכך, ומעבר למיתוג המינימליסטי המקסים, שלקח את היקב צעד אחד גבוה מעל יקבים ותיקים ממנו, הייתה זו היד המיוחדת של דורון על הפקת היין שהוכיחה בציר אחר בציר שמדובר במישהו שיודע בדיוק מדוע הוא בחר לעשות את מה שהוא עושה. יד שיודעת להפיק באזור גידול חם יינות לבנים בעלי אופי קריר: מדויקים, נקיים, רעננים, מעודנים ומלאי אופי.

בשנים האחרונות, כחלק מהשתייכותו למיזם הקוורטט של הרי-יהודה (מיזם משותף עם יקבי צרעה, פלם וקסטל לקידום יינותיהם תחת מיתוג אזורי), דורון מסתמך יותר ויותר על ענבים מאזור הרי יהודה, כך שבעתיד הקרוב יהיו כל יינותיו בעלי זהות אזורית. בביקור האחרון ביקב, הוא הסביר שהתהליך הזה, גם הוא כרוך בחיפוש אחר כרמים שיתאימו לאיכויות שלהן הוא מצפה, דווקא עושה לו טוב. “החתירה לכיוון עשיית יין במודל של אזוריות דווקא מספקת לי שקט” הוא אומר. במקום לקבל למשל ענבי שרדונה מכל מיני מקומות ולא להבין בהכרח את אותה זניות שאני מחפש, ההתמקדות באזור אחד מנקה רעשי רקע”.

ביקב, העבודה של רב-הון מתמקדת בעיקר ביצירת יינות שמצטיינים באיפוק ארומטי ובמרקמים עדינים ואלגנטיים. השימוש בעץ תמיד מדויק ומשרת את אופיו של היין, ורעננותו של היין מסתמכת על בחירת מועד בציר מושכלת שמאפשרת לענב להגיע ליקב עם אינטנסיביות של טעמים מבלי לאבד את חמיצותו הטבעית, מה שמהווה ביטוי אותנטי נוסף לאזור הגידול, הטרואר אם תרצו, בו פועל היקב.

שיטת הסולרה – לידתו המחודשת של יקב עגור

לאחר יותר משני עשורים של פעילות מפוארת, שוקי ישוב מיקב עגור הביט למציאות בעיניים, הבין שצריך לסלול דרך לעתיד. הוא צירף אליו שני שותפים חדשים, את אלעד כץ, המנכ”ל והרוח החיה שמאחורי המהלך הנפלא הזה, ואת היינן הצנוע והמוכשר איל דרורי. כמו שאנחנו מכירים את מרכיביו של הטריו, גם ביחד וגם כל אחד לחוד, מדובר בשילוש שהולך להיות אחת הבשורות המשמחות של ענף היין הישראלי.

ברכת יעקב ליהודה ניתנה כנראה בעמק האלה, בין בית שמש לקרית-גת, במקום בו נמצאים היום מושב עגור וכרמי יקב עגור, הקרוי על שם המושב. כבר אז היה זה אזור שמהותו ענבים ויין, ומהם באו הן השפע והן השמחה. וכך ברך יעקב: ״אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָב”.

ממילים קדומות אלה נטלו, אולי, שוקי ואוולין ישוב, מייסדי יקב עגור, את ההשראה השורה עליו. מדובר ביקב בוטיק שמח, שנמצא במיקום יפהפה בו הוא מארח למופת, עם יינותיו הטובים לצד ירקות מ’חוות צוק’ והופעות מוזיקה. 

במשך שנים, מאז נוסד היקב שהיה מראשוני יקבי הבוטיק בישראל, הייתה דמותו של שוקי מזוהה עם היקב כשם היו הם ישות אחת בלתי-נפרדת. לאחרונה, מתוך ראייה קדימה והבנה שהיקב זקוק לדור חדש שיגשים את חזונו, רקח שוקי סדרה של מהלכים מרתקים, חיבר אליו כשותפים את אלעד כץ ואת איל דרורי, ובכך התמצב לו עגור כאחד היקבים המבטיחים של השנים הבאות.

הרנסנס של יקב עגור

אלעד כץ, שמשמש כמנכ״ל היקב, היה במשך שנים מנכ״ל יקב קסטל, מיקבי הדגל של ישראל. עם היכרותו העמוקה את עולם היין בישראל והאזור הגאוגרפי הזה בפרט, דאג אלעד לדייק את החיבור ולזקק את החזון. איל דרורי, שהצטרף כיינן שותף, סיים לימודי יין וכורמות בפיימונטה, איטליה, ולאחריהם עבד באיטליה, בצרפת ובאי היווני כרתים. הוא חזר אל עולם היין הישראלי עם הרבה ידע, אהבה ותשוקה, ועד לאחרונה עבד כיינן ביקב סוסון ים, אך רבים מכירים אותו גם כוורמוטאי בחסד עליון. 

איל נחשב לאחד הייננים המסקרנים, הצנועים והמבטיחים שפועלים בארץ, והצטרפותו ל״עגור״ היא עבורו סגירת מעגל מרגשת. כנער שגר בשכנות ליקב הוא בצר בכרמים של עגור, וכחייל היה מבלה את הרגילות בחדר התסיסה של היקב. פה התחילה האהבה שלו ליין, וכאן הוא מקווה לבטא אותה ואת הידע שצבר. אנחנו בצ׳ירז מאוד סקרנים לגלות לאן יוביל השילוב האנושי המקסים הזה, ומבטיחים לעקוב אחרי עגור בסקרנות ובקפדנות המאפיינות אותנו, ולהמשיך ולשתף אתכם בתגליות שלנו.

ובכל זאת, לפני שנביט אל העתיד המבטיח, לעגור יש עבר חלוצי ומפואר. שוקי ישוב, צנחן הלום הקרב מהחווה הסינית (מלחמת יום הכיפורים), שהיה גם נגר, מוסמך לפילוסופיה וחובב מוסיקה חד-אוזן, נטע בשנת 1999 כרם בודד, והפיק ממנו 1000 בקבוקים. חבר משותף הכיר בינו ובין זאב דוניה, אז קולנוען והיום בעל היקב סוסון ים. היין שעשו יחד שני המשוגעים לדבר היה ׳אלול׳, שייצורו נמשך מאז כבר יותר משני עשורים אצל דוניה ביקב שבבר-גיורא. כבעל מלאכה וכנגר אומן, שקד שוקי על שיפורו המתמיד של היקב שהקים בחצר בית המגורים, ולאט לאט צייד אותו במכלים ובציוד הנדרשים לטפל בכמות הולכת וגדלה של ענבים.

היום עומדים לרשותו של שוקי ענבים מ-12 חלקות בהסכמים ארוכי טווח, מהם עם טובי הכורמים במדינה. בין היהלומים ניתן למנות את חלקת ‘האוכף’ שבין נחל סנסן וואדי פוקין, שניטעה לפני 17 שנה, ושמעובדת במקצועיות ובאהבה על ידי עמית ניר ממושב מטע.

הכח הוורסטילי של יינות בלנד מזנים משלימים

בעגור לא תמצאו יינות זניים. ״כל יין שלנו הוא ממסך, תערובת ייחודית וחד- פעמית, והוא סיפור בפני עצמו״ מסביר שוקי. ״מרתק אותי תהליך המיזוג והחיתון בין החביות השונות, הזנים והחלקות. זו זכות גדולה להתוודע לפלא חדש שנוצר בחך לאחר טעימה של עשרות חביות, והיכולת להתרגש כל פעם מחדש נותנת לי כוח להביא את הגילוי הזה לאוהבי-יין נוספים״.

שני יינות הבלנד הבולטים של היקב, ׳לַיָּם׳ ו׳שמירה מיוחדת׳, מציעים עשייה שמשלבת את עוצמת הטרואר עם יסודות של עידון וצניעות. אלו יינות שאינם מתאמצים כדי להרשים, אלא מדברים בשפה גסטרונומית של מטבח מקומי. אך אנו כאמור רק בתחילתו של הפרק השני בתולדות היקב, ועם הכרמים החדשים שדאגו אלעד ואיל לנטוע, אנחנו כבר נרגשים ודרוכים לראות את כל הטוב שטומן בחובו העתיד.

״מיישנים ביחד״ – היוזמה המקורית של הקואופרטיב הצפוני 

יותר ממחצית מכמות היין שמיוצרת מדי שנה באירופה מגיעה מיקבים קואופרטיביים, שבצרפת מכונים caves coopératives. התארגנויות שיתופיות אלה נפוצות בכל מדינות היין, כולל אצלנו בישראל. ההיגיון הכלכלי שיש במבנה קואופרטיבי ברור: איגום המשאבים מאפשר למגדלים קטנים להפוך לקהילה שבבעלותה יקב מצויד היטב, ליהנות מייננות מקצועית שמבוססת על שיתוף ידע ומהכח השיווקי של המספרים הגדולים. 

החברים בקואופרטיב מחזיקים בבעלות בו, משתתפים בקבלת ההחלטות לגביו ומתחלקים ברווחים שהוא משיא. ברוב המקרים, מדובר בכורמים מהאזור בו הוא נמצא. לאחר הבציר, הם מובילים את יבול הענבים ליקב הקואופרטיבי, ומקבלים עבורו תשלום מוסכם – לפי כמות ו/או לפי איכות. הצוותים המקצועיים של היקב אוספים את הענבים ומפיקים מהם יין. הם מטפלים בביקבוק, בתיווי, בשיווק ובמכירות, ופוטרים את המגדלים מכל ההליכים האדמיניסטרטיביים. במקרים הנדירים בהם חברי הקואופרטיב מְיַנְּנִים איש או אישה לעצמם, הם חולקים את היקב, המכשור, הידע והנסיון.

מיליארדי בקבוקים יוצאים את שעריהם של היקבים הקואופרטיביים. ברובם הגדול תמצאו יינות פשוטים לצריכה מהירה, שכן התאגדויות מסוג זה משמעותיות במיוחד באזורי יין ששמם לא הולך לפניהם, לא מקל על השיווק ולא מבטיח פרמיית מחיר. אף על פי כן, קואופרטיבים ספציפיים מציעים לחובב היין המתוחכם אפשרות להכות את השיטה, ליהנות מאזורים עולים במחיר צנוע ומהמשובחים שבהם במחיר מפתיע.

ואצלנו? אגודת הכורמים החזיקה שנים רבות ביקבי הענק של כרמל (כרמל מזרחי) בראשון לציון ובזכרון יעקב. יקבי רמת הגולן שייכים לקיבוצים ולמושבי הרמה במן וריאציה ישראלית על הנושא. 

הפלג הצפוני – אנרגיה יזמית מעוררת השראה

אל מול ענקים אלה ניצב יקב חדש שהוקם לאחרונה במרום גולן, ונקרא בפשטות ׳הקואופרטיב הצפוני׳. את היוזמה המפתיעה הגתה יצרנית הסיידר והייננית העצמאית נעמה סורקין (לשעבר דלתון ואורטל) ששאפה לעסוק בייצור ידני ומוקפד, בקנה מידה קטן, והבינה שהמבנה הכלכלי היחידי שיאפשר לה לעבוד עם תשתית איכותית וחוקית הוא קואופרטיב. חברו אליה היינן אורי חץ (שאטו גולן) שחיפש יקב עבור ראש חץ, הכרם שנטע בתל פארס כפרויקט אישי, והמסעדנים התל אביביים אסף ויותם דוקטור (האחים, אייבי, דוק). האחים דוקטור, שבתפריטי היין של המסעדות שלהם מופיעים יינות ישראליים בלבד, התקשו מול מבנה העלויות שהכתיבה להם הבחירה, וקיוו שבאמצעות הקואופרטיב יוכלו להנגיש יין מקומי במחירים סבירים. 

״בטווח הארוך אני רואה בקואופרטיב שלנו 5-6 ייננים שעושים יחד כ-30,000 בקבוקים. העבודה לצד ייננים שסגנונם שונה מפרה בצורה בלתי רגילה, והתחושה שאתה לא לבד – נפלאה״, אומרת נעמה. ״העלויות הקבועות יתחלקו על כל הבקבוקים, וכל אחד מאיתנו צריך יהיה להתמודד עם שיווק של כמות קטנה בהרבה״.

״יש כאן מפגש רצונות אידיאולוגי, יעילות כלכלית לצד חיבור במחשבה ובערכים״ מוסיף אסף דוק. ״לי אישית העבודה עם נעמה על היין שלנו ממש קוסמת. גיליתי מגרש משחקים חדש ונעמה ואני חוקרים אותו בדיאלוג אקספרימנטלי של זנים וטכניקות״. 

סקרנות, דיוק ופדנטיות בריאה – הנסיקה המטאורית של יקב גתו

לזכרו של חברנו מלכיאל הדרי ז״ל שנפטר בשנה שעברה

נדיר למצוא יקב כל כך צעיר, שכבר בשנותיו הראשונות מצליח להפגין יד מדויקת בוטחת, ולהפתיע יין אחר יין, אדום, לבן או רוזה, בדרגת מצוינות שכזו, כאילו עשה זאת כבר שנים. אנחנו עובדים עם היינות של מלכיאל מהיום הראשון של צ׳ירז ולנו אין ספק, הוא היה אחד המטאורים של השנים האחרונות.

בשכונת עמל שבפאתי הוד-השרון, מאחורי שורה של עצי פרי שמשקיפים לעבר רחוב מנומנם, שוכן אחד מהיקבים המרתקים ועלומי השם שפועלים היום בישראל- יֶקֶב גִּתּוֹ. מי שעמד מאחורי היקב הביתי הקטנטן, שהלך והתפתח מאז בציר הביכורים ב-2011, היה מלכיאל הדרי, איש היי-טק שבילה את רוב חייו בין המסדרונות של חברת SAP 

עוד לפני שיצא לפנסיה, ניהל מלכיאל אורח חיים כפול: בבקרים הוא סיפק פתרונות לוגיסטיים לחברת התוכנה, ובערב נהג לעטות את גלימת היינן, להסתגר במרתף ולחקור את עולם היין החדש שהסעיר אותו. וגם אם אנחנו לא בטוחים שתוכניתו המקורית של מלכיאל הייתה להפוך את המיזם הביתי הצדדי לעיסוקו העיקרי, היינות שהוא הצליח להוציא תחת ידיו לא ממש הותירו לו ברירה.

כיאה לאוטודידקט, מלכיאל לא הפסיק להתנסות וללמוד את חומר הגלם שעמו הוא התעסק. למרבה המזל, מדובר היה בטיפוס שפעמה בו אינטואיציה ייננית מובנית מלידה, שכן אחרת קשה להסביר כיצד הוא היה מסגל ליינותיו ייננות מדויקת ומקצועית כל-כך. אלו יינות שהצליחו תמיד לצאת מהמסגרת הגנרית של יקבי בוטיק רבים כל-כך ולייצר לעצמם מסגרת של אופי וייחודיות, כזו שגורמת לנו לרצות ולדגום אותם מדי בציר, ולו רק כדי לגלות מה מלכיאל ניסה לעשות באותה שנה.

עם חקרנות בלתי נלאית וסקרנות של ילד חרוץ ומוכשר מלכיאל בחן ובדק, חקר וניסה, כל דבר, ממקורות פרי שונים, דרך טכניקות ייננות מגוונות ועד לבלנדים מקוריים.

זה היה תמיד מרתק לטעום עם מלכיאל את יינותיו, הוא רצה תמיד את האמת, את כל האמת, לא ביקש הנחות או דברי מתיקה. משנה לשנה הלכו היינות וקיבלו מובחנות ייחודית, אך למרות ההצלחה לה זכה, מעולם לא גבה לבבו והוא לא שיווה לעצמו גינוני כוכב. מלכיאל היה וכך רוחו תישאר כאחד האוריינים המבריקים שהיו כאן. מלכיאל סיפר לנו שהוא עסק בשנה האחרונה להעביר את הניסיון, הידע והרגישות שלו למשפחה. בהכירנו אותו, את דינה אשתו, את בנו המוכשר דרור ובכלל את החריצות של משפחת הדרי אין לנו ספק שהמורשת תימשך.